שמי ערן יורן. אני יועץ שיווק, צמיחה עסקית ודיגיטל לחברות בינלאומיות ולסטראטפים. בעברי שותף מייסד בשני סטארטאפים, סמנכ״ל שיווק ופיתוח עסקי בחברת תקשורת בינלאומית וסמנכ״ל קריאטיב ופלנינג (אסטרטגיה) במשרדי פרסום מהטובים בארץ. אני סקרן ברמות מטורפות ולאחרונה רכשתי ימאהה-טנרה 700 וחזרתי לרכב.
אלן צ׳פלסקי הינו צלם פרסום ישראלי-אמריקאי ותיק ומוכר, אשר התמחה בצילום עסקי בשיקגו, ארה״ב. בבעלותו סטודיו הממוקם במבנה תעשייתי בדרום תל-אביב, ערוך לצילומי איכות במגוון רחב של תחומים. אלן מתמחה בצילומי תדמית של אנשים, טכנולוגיה, עסקים ומזון. הצילומים של אלן מספרים סיפור מסקרן, מרתק, אנושי ונוגע והבטאים היטב את החיבור בין האישיות הפרטית והמקצועית של האדם.
אף פעם לא שאלתי את עצמי האם מותר לי
רכיבה ושיחה עם טל דן
מנכ״לית ובעלים של חברת הייעוץ אישו המתמחה בייעוץ לחברות וליווי בכירים בתחום הביטוח והפיננסים.
תאריך: 03 ביוני 2023 | מקום: דרך נוף גילבוע
סגנון רכיבה: כביש אדוונצ׳ר | אופנוע: Voge 500DS-X
וואו זה לקח זמן. כמעט שנה שאני מחפש מנכ״לית או מנהלת בכירה שהיא גם רוכבת טובה. בואו לא נתבלבל, יש המון מנהלות מצויינות וגם לא מעט רוכבות נהדרות, אבל האיקס הזה של גם להחזיק בכידון של העסק וגם בכידון של האופנוע, הוא נדיר.
מהיום הראשון של ״מנהלים על אופנועים מדברים עסקים״ חיפשתי מנהלת שהיא גם רוכבת. התעסקתי בזה די הרבה. בהתחלה חיפשתי, ואחר כך כבר חיפשתי פחות ואז נכנסתי לפרוייקט מעניין בצפון אמריקה וחיפשתי חברת סליקה שתלווה אותי בפרוייקט ותיקח על עצמה את כל העניין הזה של סליקה ובנקים. בחירה ראשונה סער אלפיה, גם תותח וגם רוכב. אופציה שניה שוב סער. מתקדמים חודש וחצי לתוך הפרוייקט ואז הוא מספר לי, ״כאילו״ במקרה, שהשבוע אמא של החברה שלו עומדת לקבל את האופנוע החדש שלה. באמאש׳ך סער, עכשיו אתה מספר?
בקיצור, היה צריך לחכות שהגברת תבטל הזמנה של אופנוע אחד, תעשה הזמנה חדשה ב-מוטו24. תקבל את האופנוע, תעשה את כל השינויים והפינפונים שהיא רוצה, תסיים הרצה ו… תפעילו את הקארדו. מתחילים.
אז האם באמת מנכ״לים, סמנכ״לים ומנהלים בכירים שמחזיקים בכידון של החברות בראשן הם עומדים מקבלים החלטות ומיישמים אותן בדרך שונה ממנהלים רגילים? האם נשים מנהלות ורוכבות בדרך אחרת מגברים? בפוסט הזה טל דן – מנכ״לית ובעלים של חברת היעוץ אישו המתמחה ביעוץ לחברות וליווי בכירים בתחום הביטוח והפיננסים. משתפת אותנו בדרך שלה לנהל, לרכב ולהכיר בכל יום מישהו חדש.
למה אישו?
כי לכל אחד יש אישו.
העבודה שלי מסתכמת בלהביא אנשים למקום טוב יותר ממה שהם היו כאשר נפגשנו לראשונה. אם אני לוקחת את זה ״לתבניות הרגילות״ אז זה יעוץ אירגוני ליווי ופיתוח עיסקי עם מנטורינג – עם התמחות בענף הביטוח. ליווי אישי, קורסים, סדנאות השתלמויות וכו׳.
העניין של הביזנס התחיל… בגיל 12. כי אז החלטתי שאני פוגשת בכל יום אדם חדש, החלטה שמלווה אותי עד היום ואני משתדלת מאוד לעמוד בה. בצבא שירתתי בחיל האוויר ושם למדתי עוד שני דברים שמלווים אותי ומהווים את הבסיס לכל מה שאני עושה:
1. כל שלוש וחצי עד ארבע שנים ליזום ולעבור תפקיד ומקום. בלי קשר למידת ההצלחה שלי בתפקיד הנוכחי.
2. יוזמה. לא לחכות שמישהו יניע דברים ותהליכים עבורי, אלא שאני המנוע לפעילות. להגיע לשיא ולפרוש בשיא.-
את התובנות האלה העתקתי תחום העיסקי ולמרות שבעצם נשארתי בתוך הענף, עשיתי מגוון רחב מאוד של תפקידים במגוון מקומות. וכך בניתי לעצמי ניסיון מאוד יחודי. עבדתי בסוכנויות ביטוח קטנות, בינוניות, גדולות, מגה סוכנויות, חברות ביטוח ומגוון של תפקידים מתפעול והדרכה, שיווק, רגולציה ופתיחה וסגירה של מוקדים וכמובן 17 שנים מתוך זה – תפקידי ניהול. בתפקידי האחרון כשכירה הייתי מנכ״ל של סוכנות ניהול הסדרים פנסיונים גדולה בצפון, כ-70 עובדים, סדר גודל של מחוז בחברת ביטוח. הסוכנות עסקה ברכישות של סוכניות, העברה בין דורית, היתה לנו מחלקה אלמנטרית גדולה, היתה מחלקה של חיים גדולה, היה מוקד גדול ובסוף גם אקזיט לבית השקעות.
בקיצור, כל הניסיון הזה התקפל, התאגד והתמצה לרגע אחד, לפני כ-5 שנים, בו הרגשתי סופסוף בשלה מספיק ויצאתי לעצמאות – פתחתי את חברת היעוץ שלי שנקראת טל דן – אישו. למה אישו? כי לכל אחד יש אישו.
טל דן מגהצת את הפיתולים של הגלבוע ועל הדרך משכיבה כמה תובנות עסקיות ששווה לעצור בצד ולרשום
1
להיות אישה בעולם של גברים
1
להיות אישה בעולם של גברים
אני כן יכולה לומר שהיתה נקודה שבה הבנתי שיש איזה שהוא הבדל, כשדרשתי שכר מסויים באחד מהתפקידים הניהוליים, נאמר לי שהדרישה גבוהה אך היות שאני עושה תמיד שיעורי בית לפני שאני נכנסת לתפקיד… ידעתי מה השכר המקובל בתפקיד כזה. זה הרגע בו נפל לי האסימון שיתכן שבגלל היותי אישה, מרשים לעצמם גברים מסויימים לנסות ולהוריד שכרי.
כן, הנושא העיסקי הוא המניע בראש ובראשונה אבל עם נשים זה עובד יותר בקלות. כנשים, בדרך כלל יש לנו נטיה להמעיט בערך עצמינו, לא באמת לבדוק מה השכר המקובל בתפקיד הזה בענף וכך נוצר פתח דרכו הצד השני יכול הכנס ולנצל את ההזדמנות. אם נחזור לסיפור, אני זוכרת שעניתי ״אם יתקבל גבר לתפקיד, השכר שישולם לו יהיה כפי שדרשתי אז אני חושבת שאני יכולה להיות לא פחות טובה, אולי אפילו יותר״.
במובן מסויים אני כל הזמן משחקת בין שני העולמות הללו. לדוגמא עכשיו כשאני מלווה סוכנים בפגישות אני מעוניינת לתת לסוכן, את הבמה ולכן אני מוצגת לעיתים בפגישות כ״החניכה״, ״המלווה״, ״זו שלומדת את הענף״ – הוא הקוסם ואני השוליה בתפקיד הקטן שלא מהווה איום, כך אחרי הפגישה אני יכולה לתת לו את הפידבק הנדרש.
מנגד, לדוגמא בישיבת דירקטוריון, אני לא אהסס ואשב בראש השולחן… ואעשה ווילי.
בסופו של יום זה עניין של שוויון בהזדמנויות כדי שכל אחד יוכל לבחור את הדרך שלו. מושב האופנוע כמו גם כסא המנכ״ל אינם מציבים מכשול בפני אף אחד באופן אישי. אבל צריך לרצות וצריך להיות מוכנים להשקיע ולשלם את המחירים. האם זה מתאים לכל אחד, לא. אבל למי שכן, זו חוויה מדהימה.
2
ניהול פחד, שליטה ואגו
2
ניהול פחד, שליטה ואגו
מדובר בשילוב הבא להעריך את הסביבה בה אנחנו נמצאים. לאורך השנים, נכנסתי לא מעט פעמים ״לשחות עם הכרישים״, בתחילה ספגתי, שתקתי ולמדתי אבל ברגע שהבנתי שאני כבר שם אז לקחתי את המושכות בלי לחשוב פעמיים.
בהקבלה לעולם הרכיבה, אני לא אעלה על אופנוע שאני לא בטוחה ביכולת שלי לרכב עליו, לא אכנס לתנאי שטח איתם אני לא יודעת להתמודד בביטחון. כלומר, כן לקחת סיכון, אבל סיכון מחושב. אני לא אקפוץ עכשיו לאיזה טרייל אינדורו, אני מכירה את היכולות שלי ובוא נודה על האמת, אני לא טדי הרוש. אני כן אדאג כל פעם להרחיב את הגבולות ולהגדיל אותם. זה יותר הרחבת מעטפת.
ברור לי שהגבולות הם דימיוניים. אומרים שהשמים הם הגבול… אבל אין בשמים קו שמסמן את הגבול. אין תמרור שאומר ״עצור – הגעת לגבול״. זה גבול דימיוני שאפשר גם למתוח וגם לפרוץ. בדרך כלל זה יותר התפתחות מאשר פריצה. למרות שלפעמים זה ממש פריצה – לדוגמא במעבר שעשיתי מלהיות שכירה לעצמאית.
יכולתי כמובן להמשיך במסלול כשכירה ולהגיע למשרות מאוד בכירות, אבל בחברה האחרונה שמנכ״לתי, אחרי האקזיט נתקלתי ״בדבר הזה״ שנקרא דירקטוריון ומהר מאוד הבנתי שזה כבר בכלל לא משנה כמה בכיר יהיה התפקיד שלי בחברה, תמיד אצטרך להיות כפופה להחלטות כאלו ואחרות של מי שנמצא למעלה מזה. אז הבנתי שכנראה שהגיע הזמן ואני רוצה להמנות על מובילי ומקבלי ההחלטות.
להיות מנכ״ל בחברה כזו זה קצת כמו להיות עפיפון, לכאורה אתה חופשי ועף, אבל תמיד יש מישהו שמחזיק אותך ומושך אותך למטה.
למה אני רוצה להיות מקבל ההחלטות? זה מאפשר לי יותר גמישות, נאמנות לערכים שלי, לאג׳נדה שלי, לחשיבה שליו לכישורי. יש לי יכולת להביא אותם לידי ביטוי טוב יותר. כשאתה ממנכ״ל חברה אתה צריך להיות כפוף לתשואות שאתה מביא לבעלי המניות, לרצונות שלהם ולא תמיד זה עומד בהלימה עם מה שעושה לך טוב. או שאתה רוצה לעשות לטובת החברה. כעצמאית אני יכולה לבחור את הלקוחות שלי, להתנהל איתם איך שאני חושבת לנכון, להיות יותר אותנטית, ולהביא את היכולות שלי לידי ביטוי יותר גדול. אז זה שם.אנשים חושבים שככל שאתה בכיר יותר בחברה, אתה חופשי יותר. הם רואים את התנאים, את המשכורת, את היכולת לעלות מעל הסיטואציה ולהיות חלק ממהלכי המקרו. האחריות שקופה עבורם, הם לא רואים אותה הם לא מודעים לקיומה ואינם מרגישים את כובד האחריות. רוכב טוב, כמו מנכ״ל טוב יודע לשאת באחריות ויודע שהחופש תלוי ביכולת שלו לפעול באחריות ובקור רוח, לקבל את ההחלטות הנכונות באינסטינקט ולפעול בזריזות וברוגע, עוד לפני שאחרים מודעים לסכנה.
3
באופן עקרוני, אם כולם אומרים לי ״לא״, כנראה שאני במקום הנכון
3
באופן עקרוני, אם כולם אומרים לי ״לא״, כנראה שאני במקום הנכון
הדוגמא שמסבירה את זה הכי טוב היא המעבר משכירה לעצמאית. כשהחלטתי לעשות את המעבר, הייתי בת 50. התגובות של 99 אחוז מהאנשים סביבי היו: ״למה את צריכה את זה?״, ״כמה זמן זה כבר יחזיק מעמד?״, ״למה לך? יש לך תנאים מעולים…״, ״ זה רק כאב ראש״, ״מלא דאגות, מס הכנסה מע״מ, עזבי אותך שחררי…״, ברור לי לגמרי שאנשים, גם אם הם לכאורה לטובתי, לא קמים בבוקר וחושבים איך אני הולך לעשות טוב או רע לטל, אלא הם מדברים מהפוזיציה שלהם. הם לא מדברים מהפוזיציה שלי, הם מדבררים את הפחדים שלהם. אם אני אתייחס כל הזמן לפחדים של אנשים אחיה בסרט שלהם ולא בסרט שלי. הסרט שלי אומר שהכל אפשרי אם רק אחליט שכן. יכול להיות שיקח לי יותר זמן, יכול להיות שהדרך תהיה קשה, ארוכה ומלאת חתחתים, אבל זו הדרך שלי.
כתפיסת עולם, אני פחות מסתכלת על ה״למה לא״, ויותר מחפשת את ה״למה כן״, בכל דבר. זה עניין של גישה. המציאות קיימת, היא נתון. מה שאנו יכולים לשנות זה את הגישה שלנו כלפי המציאות. ה״למה לא״ תמיד יעצור אותנו. תמיד תהיה סיבה למה לא לעשות דברים, למה להשאר במקום שאנחנו נמצאים בו ולא נזוז. אבל אז אני…. אני אמות.
אנשים אומרים ״לא!״ מעמדה של כח או מעמדה של פחד. החזקים ממך ינסו לעצור אותך כי ההצלחה שלך מהווה איום על עמדם. החלשים ממך יאמרו לך לא כי הם פוחדים לנסות ולכן ההצלחה שלך מעמידה בפניהם מראה ומאלצת אותם להכיר בחולשתם.
4
למה אין הרבה מנהלות רוכבות?
4
למה אין הרבה מנהלות רוכבות?
אני חושבת שקודם כל נשים, ככלל, פחות אוהבות לקחת סיכונים. ופה אולי אני ״עוף״ שונה כי אני אוהבת סיכונים. הרבה פעמים יש גם את ענין הילדים, העומס של קריירה, בית עבודה, בן זוג וכו׳. מנעד מאוד גדול של דברים שצריך לטפל בהם. אז נשים שמות את עצמן בסדר עדיפות אחרון. אולי אנחנו שמות את הקריירה שלנו במקום הראשון, אבל את התחביבים שלנו אנחנו דוחקות למקום האחרון. נוסיף לזה שכל החיים שלי אהבתי מוטוריקה בצורה כזו או אחרת ונשים פחות אוהבות את התחום. תוסיף לזה הסללה ואת העובדה שזה נחשב גברי, ״אז מה אני עכשיו אתלכלך בבוץ? אוכל אבק? גריז על הידיים״… מה יהיה עם הלק ג׳ל וכל מיני כאלה (לטל אין לק ג׳ל).
בקיצור מלא מלא חסמים קטנים לכאורה לאורך הדרך שגורמים לפחות נשים להגיע לזה.
רכיבה וניהול שניהם תחומים הדורשים התמקצעות והשקעה משמעותית לאורך שנים. שניהם בסיכון גבוה ומצריכים הקרבה של ממש כדי להצליח בהם. צריך ממש לרצות וממש ליהנות מהם כדי להתמיד ולהצליח. עכשיו בואו נהיה אמיתיים עם עצמנו, יש המון אפשרויות אחרות ולכן מראש אין הרבה אנשים שבוחרים בשני המסלולים הללו, ומכאן שהסיכוי שאישה תבחר בשניהם, נמוך מאוד.
5
אני מביאה את עצמי
לכל דבר שאני עושה
5
אני מביאה את עצמי לכל דבר שאני עושה
מהפוסטים הקודמים, שבכולם התארחו גברים עולה משהו מאוד ברור. גברים מביאים את האופנוע אל הניהול, אל החברה. אנחנו לומדים טכניקה על האופנוע ו״רצים לספר לחברה״, מיישמים אותה בתוך האירגון. לדוגמא Trail Braking, שאתה נשאר עם טיפל׳ה ברקס לתוך הסיבוב ובתמורה נהנה מאחיזה טובה יותר ומיכולת תמרון ושינוי כיוון משופרות לתוך הסיבוב, מיושם בכניסה לעיסקה, שאתה לא נחפז פנימה אלה טיפונת נוגע בברקסים ומרגיע, נשאר עם האצבע על הברקס, שומר משאבים ומשאיר לעצמך את היכולת לתמרן טוב יותר לתוך העיסקה, לשפר עמדה תוך כדי המשא וממתן (הסיבוב) ואז לצאת חזק ומהר יותר.
אצלי זה שונה, אומרת טל, אני מביאה את עצמי אל האופנוע. זה לא בדיוק הפוך, כי אני לא מביאה את הביזנס לאופנוע אבל חד משמעית אני מביאה מעצמי לשני העולמות. אני במרכז ואני מביאה את מי שאני ומה שאני גם לעולם של האופנוע וגם לביזנס. זה מתחבר מצויין כי בשני העולמות האלו אני צריכה לנהל סיכונים ולכן בודקת גבולות, מרחיבה יכולות ומאתגרת את עצמי. באותה מידה גם אם היית לוקח תחביבים אחרים שלי כמו ג׳יפים ובקאי וכו׳ אז גם שם היית מוצא את אותה ההתנהגות. אני מרכז, אבל לא מתוך משהו אגואיסטי. אני רוצה לרכב אז אני ארכב. אני רוצה למנכ״ל אז אני אמנכ״ל. זה נובע מהדרייב לעשות דברים.
העולם הוא מקום מדהים, יש אין סוף אפשרויות, אין סוף הזדמנויות. וכאשר לא רואים הזדמנות, אז זו הזדמנות נהדרת לבנות אחת, לייצר אותה ויש כל כך הרבה מה לעשות שכל כך מעניין וכל כך יפה בעולם הזה, אז למה לא לחיות? זה האופנועים, זה הטבע… האופנוע מספק לי חוויה משולבת. על האופנוע אתה לא סגור, אתה לא מוגן, אתה לא מוגבל. אתה חלק מהנוף ולא נעול בתוך קופסא. זה מדהים בעיני.
אז למה בעצם הבחירה באופנוע?
האופנוע תמיד משך אותי. כתלמידת תיכון הייתי רוכבת קצת בלי רישיון. לא היה מותר, אבל זה היה מזמן, העולם היה אחר. מטבע הדברים, החיים התגלגלו והאופנוע לא היה חלק מהם. בהמשך נולדו הילדים, וכל זמן שהיו קטנים אז כמובן שניהלתי את הסיכון… אבל ברגע שהבת שלי בגיל 22 עשתה רישיון על אופנוע ואמרה לי ״אמא, יאללה, הגיע הזמן, תעשי גם את״ אמרתי טוב, הגיע המאני טיים.
הבת שלי גרמה לי להבין שזהו, הם כבר גדולים והם יכולים להתנהל בלעדי. לא יקרה כלום. הבנתי שנפתח חלון הזדמנויות וזה הזמן לקחת את הסיכון. הם עצמאיים כבר, יודעים להתנהל בחיים, נתתי להם כמעט את כל הכלים שכבר יכולתי לתת, ואם יקרה לי משהו… בוא… אני מבוטחת. הם מיליונרים בפוטנציה. יהיו להם זיכרונות טובים והרבה כסף להתנחם.כגברים אנחנו צדים חוויות ורצים לספר לחברה איך עשינו את זה. ה״תרגום״ של החוויה לסיפור מוליד תובנות שאותן אנחנו מיישמים בתחומים אחרים של החיים שלנו. נשים עובדות הפוך הן מתחברות לסיפור החיים שלהן, ״פורמות״ ממנו את התובנות הקיימות ותופרות מהן מציאות וחוויות חדשות.
6
להחליף תיסכולים בדאגות
6
להחליף תיסכולים בדאגות
מכוניות ואופנועים הם שני עולמות שונים לחלוטין. נכון שניהם מוטורים, אבל כאן נגמר הדימיון ומדובר בהתנהגות אחרת לגמרי בכביש. לאורך השנים נסעתי ונהגתי גם על רכבים רגילים, גם על ג׳יפים למינהם, זו נהיגה אחרת. זו חוויה אחרת. על אופנוע זו רכיבה ולא נהיגה. כרוכבים יש לנו עוד מימד שצריך לדעת להתייחס אליו ואוי ואבוי למי שעולה על אופנוע ורוכב כמו שהוא נוסע ברכב.
החיים הם תמיד טרייד-אוף. אנחנו תמיד מחליפים משהו אחד במשהו אחר. תיסכולים – בדאגות, פחדים – באתגרים, חששות – בתקוות, כישלונות – בהצלחות. כשאתה מבין את זה, אתה מבין שתמיד יש לך מטבע אותו תוכל להמיר במשהו חדש ומרענן שמתאים לך יותר.
7
העולם הוא דואלי
7
העולם הוא דואלי
הדואליות או הקוטביות בחיים שלי היא מאוד גדולה אך גם מאוד מחושבת ומנוהלת. מצד אחד אני חיה בעולם הביטוח. אני חיה את עולם הריסק אבל בו זמנית גם יש לי אופנוע ואני עצמאית. שני אלמנטים שהם לחלוטין בתחום הריסק הגבוה. כאשת ביטוח אני מבינה את הסיכון, מבינה את הריסק (טל היא לא אשת הביטוח הראשונה שמתארחת כאן – ראו את הפוסט עם הבעלים של סוכנות הביטוח גיא רדר). אני כל החיים נעה מקצה לקצה.
בזמנו כשלמדתי קואוצ׳ינג בטכניון אמר לי המרצה: ״טל, את תיהי חייבת יום אחד, מתי שהוא להחליט באיזה צד של החיים את נוסעת, בכביש המהיר או בכביש הצדדי והאיטי (ברגע שהוא אמר לי שאני חייבת… נגמר הדיון, אבל לא הראיתי לו את זה) ואני זוכרת שאמרתי לו שהוא צודק, אבל בפנים אמרתי ״אתה לא מבין שזה בדיוק הבאלנס, אני פעם בקצה הזה ופעם בקצה הזה וכל היופי הוא לשמור על האיזון, לרקוד על שתי החתונות״. ככה אני מוצאת את האיזון. אני עובדת כל היום כמו משוגעת, מנהלת מחוייטת ביומיום התעסוקתי שלי. ובשישי שבת אני עוברת למגפי רכיבה.
צורת המחשבה הדואלית אומרת שאין צורך לוותר על משהו אחד כדי לעשות את האחר, אפשר את שניהם. אולי לא באותו הזמן או המקום, אבל לא צריך לוותר על משהו אחד שאוהבים או רוצים במטרה לעסוק גם בשני. זו לא משוואה של האחד על חשבון האחר, זה דואלי, שני הערכים צריכים ויכולים להתמלא.
8
צמצמתי למקסימום
8
צמצמתי למקסימום
אם אני לוקחת את התפיסה הזו לתוך העולם של הביזנס, אני הרבה פעמים מגדירה יחד עם הלקוחות את הגבולות, לא את שלי (כמובן) אלא את שלהם, ואני מראה להם שאפשר למתוח אותם. ואז פתאום הם מגלים שאם הם חשבו שהם לא מסוגלים לעשות משהו, הם בעצם מסוגלים להרבה יותר.
כשמבקשים ממך לצמצם את עצמך או את האפשרויות שלך, צמצם אותם למקסימום. אל תחסיר כלום, ההפך אולי זה המקום לפרגן לעצמך קצת. אל תדאג, יש מספיק אנשים סביבך שישמחו להגביל אותך.
9
מעטפת VS גבולות
9
מעטפת VS גבולות
בעסקים, אנחנו כמנהלים, לא מגדירים גבולות אלא מגדירים מעטפת בתוכה העובדים שלנו צריכים להביא את עצמם לידי ביטוי. כאשר נפתח פער גדול מידי בין ביצועי העובד לגבולות המעטפת, זה הרווח אליו אנו, המנהלים, צריכים להכנס ולעזור לעובדים לשפר את הביצועים שלהם, או לחלופין להגדיר את הרווח כמישרה ו״למלא אותו״ באדם יעודי.
לכולנו יש ימים טובים וימים רעים, הגבולות שלנו הם דינמים ויכולים להשתנות מספר פעמים, אפילו במהלך אותו היום. המעטפת היא האידיאל הביצועי אליו יש לשאוף. זה קצת כמו מערכת היחסים בין אסטרטגיה לטקטיקה, אבל ברמה הביצועית.
10
מרכז הכובד
משפיע על אופן התמרון
10
מרכז הכובד משפיע על אופן התמרון
אותו הדבר עם האופנוע. אם הייתי צריכה לרכב בהסתמך על הידע שלי בג׳יפים או ברכבים אחרים הייתי נופלת מהר מאוד. (זה לא שלא נפלתי – אבל מסיבות אחרות). זאת אומרת שאני צריכה להתחבר לכלי וללמוד אותו. אותו הדבר זה גם בביזנס.
כשאני ניגשת לסוכנות ביטוח או לעסק בכלל, באופן כללי, אני צריכה להרגיש אותו, ללמוד אותו, ולהבין איפה מרכז הכובד שלו כדי לדעת מה המגבלות שלו.
אותו הדבר גם עם אנשים. אני צריכה להבין מה מניע אותם, מה קשה להם, מה הקיבעונות שלהם, ומה דפוסי ההתנהגות שלהם, על מנת לדעת איך לעבוד איתם ולהוביל אותם למקום טוב יותר. יש להבין מה מרכז הכובד של כל ישות, בין אם היא כלכלית ובין אם היא אנושית. גם אנחנו כאנשים, אנחנו סוג של ישות כלכלית. כל אדם הוא ספור, כל ביזנס הוא סיפור שמאחוריו יש אנשים.
לכל אירגון יש מרכז כובד ואנחנו יכולים לשחק איתו ולהפוך את הארגון לדינמי יותר או לסולידי יותר. לדוגמא, מחלקת הכספים, לא בדיוק האנשים הכי ״קלים״ באירגון. איפה תציב אותם בהיררכיה האירגונית, גבוה או נמוך ועמוק?
11
מאחורי כל ביזנס
יש אנשים
11
מאחורי כל ביזנס יש אנשים
זה תמיד אנשים, זה תמיד אישי. לא סתם ״חברה״ היא אותה מילה הן עבור חברה אנושית והן עבור חברה עסקית.
12
קבלת החלטות לאורך הדרך
ובצמתים
12
קבלת החלטות לאורך הדרך ובצמתים
השאלה הראשונה, וזה נכון גם לעסקים וגם לאופנועים – ״לאן אתה רוצה להגיע״ ואז ״איך אתה מתכנן להגיע לשם״ זו כבר תוכנית. מצד שני, העולם שלנו משתנה בקצב ״פסיכי״, מאז שצילמנו את הפוסט הזה ועד שהוא מפורסם כבר השתנו כל כך הרבה דברים. טכנולוגיות שדיברנו עליהן בבוקר, בערב כבר הפכו מיושנות ויש לבחון את הדברים מחדש. קצב השינויים הוא כל כך גדול שאם אצמד באופן מוחלט לתוכנית המקורית, זו תהיה ״טיפשות״. אנו צריכים כל הזמן להיות גמישים ולבצע את העידכונים הקטנים בתוכנית כדי להתאים אותה למציאות.
ממש כמו ברכיבה בה אנחנו כל הזמן מגיבים לשינויים בתנאי הדרך ומכניסים תיקונים להיגוי ולמסלול. צריך כל הזמן לנתח את הדרך, להסתכל רחוק ולעבד את הנתונים. כל זה קורה כל הזמן ובמקביל. כשנגיע לצומת יכול להיות שנבחר להמשיך בדרך בה תכננו או שנבחר לשנות כיוון, ושתי האפשרויות טובות ונכונות, כל זמן שהן מחוברות למציאות ולא סתם מכח האנרציה.
ההחלטות המתקבלות בצמתים משפיעות על הדרך בה מתקדמים
צומת הוא כל מקום שבו אנו נדרשים להחליט החלטה מג׳ורית. כל ההחלטות של האם לרכב מהר יותר או לאט יותר, באיזה הילוך להיות וכד׳, הן החלטות על הדרך. הן משפיעות על הקצב ועל הנוחות שלנו ואולי אפילו על הבטיחות אך הן מתקבלות על הדרך תוך כדי תנועה. לטוב או לרע, בחירה בכיוון מסויים היא בהכרח וויתור על הדרכים האלטרנטיביות. צומת היא בחירה בכיוון מסויים בחיים, בפרוייקט. זה לא שאי אפשר לחזור לצומת ולתקן את הדרך בה בחרנו, אבל זה כבר אירוע.
והיה והגענו לצומת שאנו לא מכירים, איך אנחנו יודעים באיזה כיוון לבחור? היום הכי פשוט להגיד לוויז למצוא את הדרך עבורינו, אבל האם הטכנולוגיה מנצחת את היכולת?
האם הטכנולוגיה מנצחת את היכולת?
ממש כמו בפיזיקה. אם אני דוחף משהו, אז הוא דוחף אותי באותה עוצמה, כך גם עם יכולת וטכנולוגיה. ככל שאשען על הטכנולוגיה יותר ויותר, כך אחליש באותה מידה את האוריינטציה שלי, את היכולת שלי. אנו לא נגד טכנולוגיה, ההפך, אך חשוב למצוא את נקודת האיזון בין שמירה על יכולות אישיות ובין ניצול יעיל של הטכנולוגיה. בלי הטכנולוגיה אנחנו כבר לא תחרותיים, הטכנולוגיה מייעלת עבורינו את התהליכים, מפחיתה את העלויות וחוסכת זמן וכסף אך לאורך זמן היא כשלעצמה לא מהווה או בונה יתרון. כאן צריכה לבוא לידי ביטוי היכולת שלי כרוכבת, כאשת עסקים או כאירגון. אם הייתי במקום מסויים כבר עשרות פעמים, האם אני צריכה וויז כדי להגיע לשם שוב? ממש לא בטוח, אולי בכלל יש דרך יותר מעניינת שהוויז לא מציע אותה… חשוב לבדוק ולפתח את היכולות האישיות ולא להפוך לעבדים של הטכנולוגיה.
בחיים המוטורים כמו גם בחיים העיסקיים, רוב התאונות קורות בצמתים, כאן מתקבלות ההחלטות הכי חשובות, כאן יש תנועה שחוצה אותנו וכאן אנחנו קצת מאבדים את הביטחון לגבי המשך הדרך, פתאום יש אופציות ואפשרות בחירה. האם אני יודע לאן אני רוצה להגיע? זו השאלה החשובה ביותר. והאם יש לי ״אור-ירוק״ ואני יכול להתקדם היא השאלה הבאה בחשיבותה.
13
תחילת מסע היא
בהגדרת המטרות
13
תחילת מסע היא בהגדרת המטרות
זה הדבר הראשון, הבייסיק של הבייסיק ועדיין, יש עסקים שאני נכנסת אליהם וכשאני שואלת את בעל העסק: ״ איפה אתה רואה את עצמך בעוד 5 שנים, 10 שנים?״ הוא לא יודע. אין לו אפילו תמונה שהוא מדמיין בראש. מדהים, אבל רוב האנשים לא עוצרים בכלל לחשוב על השאלה הזו, הם מתגלגלים. הם עסוקים בכאן ועכשיו ומתגלגלים. כתוצאה מזה התזרים מתגלגל ולא מנוהל, בבחירה בין החשוב לדחוף, הדחוף מנצח בגדול – ביג-טיים, גם אם הוא דחוף ובכלל לא חשוב.
כשאני שואלת את השאלה הזו בפגישה, פתאום החשוב חוזר ותופס את המקום שלו. אז אנחנו יכולים להסתכל בפרספקטיבה, לעלות רגע ולהסתכל על הדברים מלמעלה וכשאנו עושים את זה, אנשים מהר מאוד מבינים שרק אחרי שהם הגדירו את המטרה, אפשר יהיה להחליט על האסטרטגיה וממנה לגזור את הטקטיקה. מי שלא מגדיר יעד, לעולם לא ישמע ״הגעת ליעד״.
האם אתה יודע לאן אתה רוצה להגיע? האם אתה בטוח? אם התשובה היא כן, אז החיים שלך פשוטים, פשוט צא לדרך. אבל אם התשובה היא לא… האם אתה נשאר בבית וחושב? או אולי יוצא לדרך ונותן לדרך ״לדבר״ אליך?
14
אם משהו אבד לי, למה?
ואם משהו עבד לי, למה?
14
אם משהו עבד לי, למה? ואם משהו אבד לי, למה?
הנטיה האנושי הטבעית היא לתחקר כשאובד לי משהו. כשמשהו לא מסתדר, כשמופיע כישלון, הנטיה שלנו כמעט אוטומטית, היא לחקור ״בואו נראה מה קרה, בואו נפיק את הלקחים, נסיק את המסקנות… ואז לשנות. אנחנו שוכחים שיש משהו נוסף מאוד חשוב, שצריך לתחקר וללמוד ממנו… ההצלחות שלנו.
למה זה עבד לך? האם זה בגלל משהו שתלוי בך? האם זה השפעה של גורם חיצוני? האם זה בגלל האנשים והגורמים שהם חלק מהסיטואציה? אולי תיזמון? אולי הגישה שלך? מה היה הגורם להצלחה, מה המינונים, מה התערובת שעשית ועבדה כל כך טוב?
לאחר שהבנו מהו אותו גורם להצלחה, כי תיחקרנו גם את זה, עכשיו קל לעשות ״העתק״ ״הדבק״. קח את ״נוסחת ההצלחה שלך״ למקומות נוספים, השתמש בניצחונות כבנצ׳-מרק. תעביר את הנוסחה ממקום למקום ותבחן את התוצאות.
אני מתייחסת לשני התחקירים באותה מידה של חשיבות ושל רצינות. ברור לי לגמרי שלאף אחד אין רק הצלחות או רק כישלונות, אבל הם כולם מרכיבים בדרך להצלחה. ולכן כולם חשובים.
אתמול דיברתי עם לקוחה שיש לה עסק והיא אמרה לי ״אם הייתי יודעת לפני שלוש וחצי שנים את מה שאני יודעת עכשיו, אז כבר הייתי במקום אחר לגמרי״ על כך עניתי לה ״את היית צריכה את הזמן שעבר ואת החוויות שעברת כדי להגיע לאיפה שאת נמצאת היום״.
בין אם זה טוב ובין אם זה רע, אנחנו כל הזמן צריכים ללמוד ממה שקורה לנו.
אם נכשלת זה לא בגלל שאתה כזה אידיוט ואם הצלחת זה לא בגלל שאתה כזה חכם. תתחקר ותלמד כל אירוע, בין אם זה התרסקות בגינת הסלעים בשבת או התרסקות של העיסקה שעבדת עליה כל כך הרבה זמן. בין אם זה קפיצה עם האופנוע למסלול בפצאל או קפיצה של המניה כמו פול טארס והטנרה 700 שלו. תתחקר.
15
מי שרוצה להתקדם
צריך לראות רחוק
15
מי שרוצה להתקדם צריך לראות רחוק
כשאנחנו פועלים בעולם עיסקי ורוצים להגיע רחוק אנחנו לא יכולים להסתפק בהסתכלות צעד אחד קדימה. אנחנו צריכים לראות מגמות. איך אנחנו יכולים לראות מגמות של ענף או תחום מסויים? קודם כל אי אפשר להסתכל רק עליו ולנתק אותו ממה שקורה בעולם, אנו חייבים להבין את התמונה המלאה, להסתכל על זה מלמעלה. וכשאנחנו מסתכלים מלמעלה, כמו בשחף ״איזה הוא השחף המגביע עוף, הוא זה המרחיק ראות״ – ג'ונתן ליווינגסטון. אז אני משתדלת להגביה עוף ולראות רחוק.
צורת החשיבה הזו עוזרת לי מאוד אפילו בדברים כמו חידושים טכנולוגים או בתקופת הקורונה. שנים לפני הקורונה לא היתה לי בעיה לנהל עובדים ולאפשר להם לעבוד יום אחד מהבית. מסיבה פשוט – מדדתי תפוקות, לא שעות עבודה. תמיד שאלתי את עצמי מה אני מצפה מעובד? מה אני רוצה להשיג ממנו? מה אני רוצה לקבל ממנו? מה חשוב לי? והבנתי שזו התפוקה. אם הוא עושה את העבודה בשלוש שעות או בחמש שעות, זה לא חשוב לי, זה לא יתן לי שום דבר אם הוא "ידפיס אצבע" במשרד ואני לכאורה אראה אותו. זה לא מעניין.
לא שאלת את עצמך, אם זו התפוקה שהוא נותן בשלוש שעות אז שישאר חמש ויתן יותר?
כן, ברור לגמרי. אני גם אנהל את זה. אבל לא היה איכפת לי לתת לו את האופציה ״אתה רוצה יום חופש נוסף? בוא נסגור על זה שתקבל יום חופש נוסף בכל שבוע… אבל תן לי את אותה התפוקה ב-4 ימים״. אנשים באותה תקופה (טרום קורונה) היו מסתכלים עלי ״מה את נורמלית? השתגעת? מה זאת אומרת לעבוד מהבית? הם לא יעבדו! איך תנהלי אותו?״ ואז באה הקורונה והראתה שזה אפשרי. היום זה נראה לנו נורא מובן והגיוני.
דוגמא נוספת מהימים האלה הוא ה-Chat GPT. אם תשאל היום אנשים בתוך ענף הביטוח או הבנקאות, הם יגידו לך ״מה, מה זה?!״. תשאל את הפקידה מהבנק או מחברת הביטוח על Chat GPT, זו תהיה שיחה מאוד קצרה. וזה נכון גם לגבי ענפים שהם, לכאורה, הרבה יותר מתקדמים טכנולוגית.
כשיצא ה-Chat GPT, ראיתי, התאהבתי וצללתי פנימה. התחלתי לשחק עם זה ולבדוק מה אפשר לעשות עם הכלי המדהים הזה. איך אני יכולה להתייעל ולחסוך תהליכי עבודה מסויימים בעזרתו.
צעד קדימה, אני גם חושבת איפה הטכנולוגיה הזו יכולה לעזור בתוך הענף שלי. אני גם מודעת לאן היכולות עלולות להביא אותנו ואיפה היתרון נשחק והעניין יכול להיות בעייתי. אני עושה את זה עוד לפני שהענף בכלל צלל פנימה. משתדלת לראות את הרחוק.
זה מאפשר לי להיות תמיד בעולמות של חדשנות, בוודאי ביחס לענף. תמיד להביא בשורה. תמיד לחשוב על משהו שלא היה פה קודם. להיות יצירתית ולפרוץ גבולות.
ניהול, כמו רכיבה על אופנוע זו ״אמנות הראש המורם ראש מורכן״. רגע אחד אתה חייב להסתכל הרחק קדימה לצפות את הבאות ולכוון את עצמך אל עבר הדברים החשובים וברגע הבא, אתה חייב להתעסק עם הכאן ועכשיו, מטר מהגלגל הקידמי כי אחרת תתרסק. זה לא זה או זה, זה גם וגם.
16
הפרקטיקה מנצחת את התאוריה
16
הפרקטיקה מנצחת את התאוריה
אני אגיד לך משהו שאני רואה והוא נכון גם בבחירה שלך של האופנוע. את בסוף אדם מאוד פרקטי. זה לא חשוב אם הדיון הוא טכנולוגי או ניהולי או אנושי, הפרקטיקה אצלך מנצחת את התאוריה. זה קשור גם לאופנוע שאת רוכבת עליו, בחרת ביצרן סיני לא בגלל שהוא מותג כזה גדול אלא זה ענה על הצרכים הפרקטים שלך. Chat GPT הוא מיעל וחוסך… מאוד פרקטי. נתת לאנשים לעבוד מהבית, את בכל מקרה לא מודדת שעות אלה תפוקות ולכן אין לזה משמעות מבחינתך – מה איכפת לך להיות לארג׳ית במשהו שמבחינתך הערך הנתפש שלו הוא נמוך ומבחינת המקבל הערך גבוה. אלף בית של עסקים וגם סופר פרקטי. עד כמה הפרקטיות הזו שזורה בחיים שלך ובאיזה נקודות את מקבלת החלטות לא פרקטיות?
קודם כל האופנוע עצמו הוא החלטה לכאורה לא פרקטית לגמרי. אני אמא, זה לא בדיוק חיבור פרקטי, אופנוע ואמהות. בחיים העסקיים שלי, הרבה פעמים אנשים אומרים לי למה את באה עם רכב ולא מגיעה עם האופנוע ומנצחת את הפקקים? יש לזה הרבה סיבות שעל חלקן כבר דיברנו, אבל בשורה התחתונה זה יושב על פרקטיות. ביומיום להחליף את הרכב הממוזג שלי שהוא גם משרד נוסע ממנו אני מנהלת חלק גדול מהשיחות ברכיבה על האופנוע זה… ממש לא פרקטי. בוא נהיה אמיתיים עם עצמינו, אופנוע באופן כללי זה לא כלי פרקטי.
האופנוע, במקומות שבהם הוא לא פרקטי, לדוגמא בעבודה, הוא לא חלק מהחיים שלי. אבל לשעות הפנאי שלי, לרגעים בהם אני מחפשת ריגושים וחוויות חדשות, שם האופנוע דווקא מאוד פרקטי.
השאלה היא האם יש דברים שאני עושה בחיים שהם לא פרקטים?
שאלה טובה. לכאורה אנשים שהם פרקטים הם נורא מתוכננים, נורא משימתיים. אצלי, עם כל ה״דומיננטיות״ של הפרקטיות, היא לא עוצרת אותי ולא מונעת ממני להיות ספונטנית. זאת אומרת שכל תוכנית היא בסיס לשינויים.
אם קמתי היום ולא בדיוק בא לי לעבוד, אז אני מרשה לעצמי יום חופש. לכאורה זה לא פרקטי כי אני יכולה להפסיד כסף, ואנחנו יודעים באופן מאוד פרקטי שאם אנחנו לא מכניסים כסף אנחנו מוציאים כסף, בכמות שהיא שווה או גדולה ממה שהיינו מכניסים באותו יום בעבודה. אז אולי זה פחות פרקטי… אבל אני לא אפריע לעצמי להיות ספונטנית.
אני לא אפריע לעצמי למשל להוציא כסף על משהו שבא לי אותו נורא, למרות שלכאורה הוא ממש לא פרקטי. במידה מסויימת, לעיתים, ״בא לי״ מנצח את הפרקטיות, אבל לא תמיד כי אם פתאום בא לי לרכוש איזה פורשה או פרארי כניראה שאני לא אעשה את זה, כי זה… לא פרקטי.
בניהול וברכיבה יש הרבה אמוצית והרבה חוסר היגיון אבל בסוף, זו מערכת שמניעה ומאזנת את עצמה. ממש כמו אופנוע בתנועה שלא נופל למרות שיש לו רק שני גלגלים. בחרתי לסיים את הפוסט הזה באחד האוקסימורונים הכי פרקטים שיש: ״זה לא פרקטי להיות תמיד פרקטי״.
שטח הכינוס של הפוסט
מוזמנים לצפות בוידאו של השיחה, אפשר לשמוע אותו כפודקסט, הוא עשיר בתובנות ניהוליות מצויינות ומחולק לפרקים עם גישה ישירה וקלה לניווט.
גלריית הצילומים
עם הצלם אלן צ׳פלסקי
עם הניסיון בא התיאבון ובתקופה הקרובה אמשיך לצאת למסעות עם כמה מהמנהלים הטובים ביותר בישראל שהם במקרה או שלא במקרה גם רוכבי אופנועים. יחד נבדוק האם מנכ״לים ומנהלים בכירים שהם גם רוכבי אופנוע פועלים ומקבלים החלטות אחרת מעמיתיהם נהגי המכוניות ונוסעי הרכבת. יחד נבדוק האם ה״מנוע״ הניהולי שלהם שונה והאם החברות והאירגונים אשר בראשם מנהלים רוכבי אופנוע, פועלים ומתקדמים באופן שונה.
בקיצור… שימו קסדה ותדליקו את הקארדו, יצאנו לדרך.
חיפוש: מנהלים | תפיסות ניהול | מנהיגות | אופנועים | מנטורינג | נטוורקינג | סיפן סעד | Syfan | עמיר פרוכט | עוטף עזה | KTM 1290 Super Adventure
אתרים נוספים: www.eranyoran.com
