שמי ערן יורן. אני יועץ שיווק, צמיחה עסקית ודיגיטל לחברות בינלאומיות ולסטראטפים. בעברי שותף מייסד בשני סטארטאפים, סמנכ״ל שיווק ופיתוח עסקי בחברת תקשורת בינלאומית וסמנכ״ל קריאטיב ופלנינג (אסטרטגיה) במשרדי פרסום מהטובים בארץ. אני סקרן ברמות מטורפות ולאחרונה רכשתי ימאהה-טנרה 700 וחזרתי לרכב.
קראתם את הכתבה? רוצים גם? השגתי לכם 5% הנחה ברישום השתמשו בקוד קופון: ERANDURO5
מה באמת מחכה לנו בסוף הדרך?
תאריכים: 30 - 17 מאי 2025 | מקום: צ׳אנג מאי וצפון תאילנד
סגנון רכיבה: אינדורו | אופנוע: HONDA CRF300 L משופר.
תאריכים: 30 - 17 מאי 2025
מקום: צ׳אנג מאי וצפון תאילנד
סגנון רכיבה: אינדורו
אופנוע: HONDA CRF300 L משופר
לילה ראשון בתאילנד, הגענו יום קודם כדי להתאקלם ועכשיו אנחנו מתאקלמים. המלון ממוקם בבסיס חיל האוויר המקומי, טיפה מחוץ לצ׳אנג-מאי. החדרים והלובי במבנים נפרדים ויורד מבול! למי שחושב שמבול זה גשם כבד, אני רוצה להגדיר מה זה מבול: כל כך הרבה גשם שאפשר לשחות עד הענן, לגעת ולצלול בחזרה. חם ולח ואני מזיע ורטוב בו זמנית. בבוקר אנחנו צריכים לחתום על ציוד ולקבל את האופנועים, מעניין אם יש אופציה לאופנוע-ים?
פודקאסט: תקציר הפוסט (ENGLISH):
סרטונים ומסלולים
חייב להודות שלא בדיוק ידעתי למה אני נכנס
זיהיתי הזדמנות להרפתקאה וקפצתי עליה. זאת אומרת, היה לי איזה רעיון בראש, ראיתי סרטים, דיברתי עם אנשים, חקרתי את אתר האינטרנט והקבוצות, לקחתי חניון ריק והתאמנתי, אני כבר אלוף בלעבור מהילוך ראשון לשני בלי להתקע בניוטרל, אבל… האם אני רוכב ברמה 2, 3 או 4? מה זה בכלל אומר? לא יודע, ליתר ביטחון סימנתי 4.
בעוד רגע זה מתחיל באמת, חווית אינדורו של 10 ימים בצפון תאילנד, כ-140 ק״מ כל יום שטח כל היום, ואני אחד שמרגיש קרבי כבר אחרי חצי יום רכיבת אדוונצ׳ר ביער בן-שמן. בסוף ראיתי את הסרטים של Adam Riemann, אצלו הכל נראה קל ופשוט. זה הרגיע אותי כי ברור שאם אדם ריימן עשה את זה, אז אני בטח יכול. וחוץ מזה, מודעות היא מילה גסה ואמא לא מרשה לי להשתמש בה. וככה מבושם בחוסר מודעות נכנסתי למונית שלקחה אותנו לקרוע את העיר.
תדליקו את הקארדו, מתחילים.
1
מתניעים ויוצאים לדרך
בוקר טוב, יום יפה. מהמבול של הלילה נשארו רק כמה שלוליות. תאילנד רוצה שנצא לרכב היום. אני בחרתי את אופנוע מספר 26. הוא החדש מבין כל האופנועים, והיחיד עם ABS שצריך לזכור לכבות בכל התנעה. אנחנו רוכבים על HONDA CRF 300L משודרגים: בולמים של Ohlins, אגזוזים פתוחים וגלגלי שיניים אחורים עם הרבה שיניים. בבית אני רוכב על YAMAHA TENERE 700, ככה שהיה לי ברור שמבחינת מנוע, אין ציפיות אבל מבחינת משקל אני הולך ליהנות.
החבורה שלנו מורכבת מ-4 אוסטרלים, שוטרים לשעבר קול בס נמוך מאוד וגוף ענק, הם עושים יותר רעש מהאופנועים ובממוצע רוכבים 15 ק"מ לכל ליטר בירה. 4 ניו-זילנדים שמגיעים בגדלים שונים בעיקר רזים ואתלטים או שמנמנים ואתלטים. 4 מדריכים מקומיים שנולדו על אופנועים ולא מאמינים בפיזיקה מערבית. ואז יש אותנו, 2 ישראלים עם יותר מידי ציוד ופחות מידי ניסיון. תכלס, לא רכבנו אף פעם אינדורו אמיתי, מה שכן, דיברנו על זה המון ברכיבות האדוונצ'ר שלנו. אבל עכשיו, אנחנו חלק מהלהקה, פותחים גז ומתחילים לרכב, מהר מאוד הכביש הופך לשביל שהופך לסינגל שמושך למעלה כמו תום קרוז ב-F-18 בטופ-גאן. עליה בתוך היער, עצים ברוחב הכידון, מלא שורשים חלקלקים לרוחב הסינגל, וכל מה שלא שורשים נקרא בוץ.
אני מתיעץ עם יהונתן ואנחנו מגיעים למסקנה שאנחנו לא ביער בן-שמן. סופי! הבולמים סופגים הכל, והאופנוע קליל לתימרון, נותן תחושה של אופני הרים אבל עם מנוע, והמנוע… הפתעה! הוא לא מתנפל עליך, הוא כל הזמן שם בשבילך, דוחף קדימה כבר מסל״ד מאוד נמוך וכמו כל הונדה הוא אוהב גז. עוד כמה דקות ואנחנו בראש ההר. אני מסתכל אחורה, לא שזה חשוב אבל אני לא אחרון 🙂
דוד ניצח את גולית. אנחנו תמיד רוצים יותר. יותר מהר, יותר גדול, יותר חזק. כמעט לא משנה מה, אבל שיהיה יותר. אבל לפעמים, אולי הרבה יותר פעמים ממה שנראה במבט ראשון, יש יתרון דווקא לקוטן. המנוע הקטן שחזק בדיוק במידה המתאימה וסופר קל לשליטה. האופנוע ששוקל מעט וקל לתימרון. גם בעבודה, התרגלנו לקחת משימות רציניות ואתגרים גדולים ומשמעותיים. אבל לפעמים, הרבה יותר פעמים ממה שנדמה לנו, אנחנו מביאים תותחים לקרב סכינים. מעט ציוד טוב, איכותי ומתאים למשימה וידע איך להשתמש בו יקחו אותך מהר יותר, רחוק יותר, ואפילו ישאר לך כח לחייך וליהנות מהדרך.
2
ההכנות - להכנס לכושר
חודש וחצי אחורה. אני מתחיל להבין שהטיול מתקרב. ככל שהתאריך מתקרב מתחזקת אצלי התחושה שאני לא מוכן. זאת אומרת בתאוריה אני מוכן, אבל בתכלס לא סגור על זה. מסתכל על הצמיג, כן, זה שעל הבטן… אין דרך להגיד את זה יפה, הגיע הזמן לרבע את המעגל.
בניתי תוכנית הכנה באמת פשוטה שמתמקדת ב-3 נקודות:
1. תזונה ומשקל: בעיני היה קריטי לצמצם עד כמה שניתן את המשקל המיותר מתוך הבנה שכל קילוגרם שאני מוריד זה קילוגרם שלא אצטרך לסחוב בשטח.
2. כושר גופני עם דגש על סקווטים ועל סיבולת: מרחקים גדולים בשטח. הרבה שעות של עמידה על האופנוע, לא צריך להסביר.
3. יכולת טכנית: זה נכון שתמיד יש מה לשפר, אבל הרגשתי חייב לחדש ולרענן כלים ספציפיים בארגז הכלים שלי, שיהיו מוכנים לשליפה ושימוש: חלוקת משקל, התמודדות עם מכשולים. בוא נקרא לזה ״סדנת התמודדות עם פחדים״.
תזונה ומשקל:
פשוט בלי פחממות וסוכר. הרבה חלבון כדי לבנות שריר. ירקות כן, פירות לא.
שורה תחתונה הורדתי מ-93 ל-85 ק״ג.
כושר גופני וסיבולת:
תוכנית אימונים פשוטה שאני יכול לעמוד בה. סקווטים כל המרבה הרי זה משובח. עליות מתח (התחלתי באפס ועד יום הטיסה כבר עשיתי 9). קצת בטן, קצת שכיבות סמיכה. ויש לי בלון גז 7 ק״ג שקיבל קידום והפך למשקולת פצצה. התחלתי להריץ קומבינציות מתי שאפשר, לא מסודר מידי אבל ככל שחלף הזמן זה הפך לרוטינה של פעמים שלוש ביום. רבע שעה כל פעם. אין לי בכלל ספק שהתירגולת הזו היא ההבדל בין מסלול קשה לחוויה מטורפת. כשאתה עומד כל היום על הפגים, והרגליים כל הזמן עובדות וסופגות את הבורות של הדרך והידיים כל הזמן מתמרנות ואתה זורק את האופנוע מצד לצד וגם צריך להחזיק אותו ולמשוך בחזרה ולהעביר משקל קדימה ואחורה. היכולת להגיע ל״נקודת הריחוף״ בה הכל קל ומתקתק היא פונקציה של כושר גופני וסיבולת גבוהה. מבחינת ההשפעה על הטיול ועל החוויה כולה, ההבנה בזמן שצריך להכנס לכושר ממוקד לאינדורו והיישום של זה, משמעותיות יותר מאשר להגיע לנתב״ג בזמן.
יכולת טכנית:
כאן יצא לי מעולה פלוס פלוס כי בדיוק פול טארס הגיע לארץ והצטרפתי ל-2 הדרכות איתו. וכאן המקום להגיד תודה גם לחברים במועדון טנרה, וגם לחברים ב-Riders for Riders. מגיא רדר ועד איתמר ציפורי. אתם נהדרים למדתי בזכותכם המון.
מעבר לזה כמעט כל שבת רכיבת שטח, שבת אחת עם דגש על מרחק. שבת שניה דגש על הצד הטכני ואז שוב. להיכנס לשגרת רכיבה זה קשה וחשוב אבל זה מה שצריך כדי לדלג מעל המכשולים הפסיכולוגים. בשבילי זה עבד.
תבוא מוכן! המשא ומתן מתחיל הרבה לפני פגישת המו״מ. הוא מתחיל בראש לך, בהבנה לקראת מה אתה הולך ובבניית היכולת. זה לא משנה אם מדובר במדרון חלקלק או במו״מ על תנאי העיסקה, השאלה היא לא האם יש מישהו טוב יותר ממך (תמיד יש), אלא האם הגעת מוכן. איך שאתה נכנס לסיבוב קובע במידה רבה את איך שתצא ממנו. איך שתופסים אותך המתחרים, קובע הרבה לגבי תוצאות. המסלול תמיד יפתיע אותך, זו המשימה שלך שזה יהיה עם שאלות שאתה מכיר. תבנה יכולת – תגיע מוכן.
3
היום הראשון - בליינד דייט
היום הראשון נועד להכיר את האופנועים שכמובן, כל אחד מהסיבה שלו, זילזל בהם בהתחלה, אבל עד סוף היום, שוב כל אחד מהסיבה שלו, כבר התאהב בהם לחלוטין. הם לא חזקים מידי אבל עקשנים ומלאי מוטיבציה כמו התאילנדית שעשתה לי אתמול מסאז'. הם אוכלים הכל, רק לתת גז ולוודא שהגלגל האחורי שומר אחיזה. הבולמים פצצה – אני רוצה כאלו גם בטנרה בארץ. האופנוע קטן משמעותית מהאופנוע בארץ ולוקח לי כמעט את כל היום למצוא את נקודת העמידה הניטרלית, אבל ברגע שהגוף והמכונה מסתנכרנים הכל מתחיל להיות קל יותר וכיף הרבה יותר. כרגיל הכל בראש.
באופן מפתיע הבוץ ביערות אינו מחליק, ההפך, אחיזה מטורפת ולוקח זמן להבין את זה. את האוסטרלים זה לא מעניין, הניו-זילנדים רגילים לזה מהבית ובטוחים שזה תמיד ככה. התאילנדים מרגישים בבית ורק אנחנו "מפחדים" מהבוץ. אבל זה לא הבוץ הישראלי, האופנוע שתול באדמה, עם אחיזה מטורפת. המסלול היום מגוון, קטעים מאוד טכנים, סינגלים שתופרים את ההרים מלמטה למעלה ובחזרה, חציה של נחלים, רכיבה לאורך הנחלים בתוך המים, מלא, אבל מלא דשדש, כמו שאמרתי, היום הצוות בודק אותו ו… הנה הנפילה הראשונה שלי לתוך המים – שילוב של מהירות נמוכה מידי וסלע גדול מידי והאופנוע פשוט נעצר ונופל לי על הרגל. מזל שפיט מאחורי, האוסטרלי הכי גדול בחבורה. הוא מרים את האופנוע כאילו מדובר באופני כביש של קנונדייל ואנחנו ממשיכים. ככה נולדות חברויות.
חברים זו הדרך הכי טובה להתקדם: ליפול זה קל. לא צריך כישרון מיוחד, ובאמת שכל אחד יכול. ליפול ואז לקום, זה כבר עניין מורכב יותר. כי לפעמים האופנוע נופל לך על הרגל ואז, כבר צריך חברים שידאגו (לצחוק עליך) ויעזרו לך להזיז את המפלצת. בפרוייקטים זה ממש דומה. כמו ברכיבת שטח, הרבה פעמים יש את הפיתוי לצאת לבד, זה חופשי, זה תמיד בקצב שלך. אבל ברגע שיש בעיות זה 100% עליך. כשאתה עם חברים לדרך, אתה אף פעם לא תקוע. תמיד יש מי שיציל את המצב, שיעזור, שיביא פתרון, שיחלץ או במינימום יעזור להעביר את הזמן עד שתבוא עזרה.
4
היום הסתיים אבל הרכיבה ממשיכה - אמרתי לכם - הכל בראש
סוף היום, במלון אחרי ארוחת ערב. אנחנו נפרדים ומתפזרים לחדרים. השיכורים הולכים לחדרים של האוסטרלים והשאר כל אחד לחדר שלו. אני לא יודע מה סיפרו לכם על הלילות במסע אינדורו, אבל הלילה הוא הזמן שהמח מריץ מחדש את כל הרכיבה שעשינו היום, מנתח מה עשינו טוב ומה דורש שיפור והתת מודע נדלק על טורבו ומתחיל לבעוט כמו מטורף, מה זה לבעוט, שוב ושוב אני כמעט נופל מהמיטה. הגוף מגיב ל״שידור החוזר״ של היום ואני מוצא את עצמי שולח רגל קדימה, נותן תיקוני היגוי, ברקסים, גז, חלוקות משקל, כל הרפרטואר של רכיבת אינדורו, אבל מתוך שינה. אני רוצה לישון אבל מרצד כמו רקדן ברייקדנס. ככה זה בשלושת הלילות הראשונים, וכל בוקר אני עולה על האופנוע רוכב טוב יותר. הבעיה, שכולם עוברים את העניין הזה, אנחנו מגיעים לארוחת הבוקר מזיעים כמו אחרי יום רכיבה, סחוטים משעות של רכיבת לילה דימיונית. ככה הפערים בתוך הקבוצה נשמרים.
הכל בראש: יש לי פנקס קטן שאני שם ליד המיטה ובלילה, אני לפעמים מתעורר עם איזה רעיון או פתרון וחייב לרשום אותו כי אחרת אני לא אזכור אותו עד הבוקר. התת מודע שלנו תמיד עסוק, גם כשאנחנו לא שמים לב (כשמו כן הוא: תת מודע). מה שאנחנו לא מצליחים לפתור באופן מודע, אתם יכולים להיות בטוחים שהתת מודע ימשיך להתעסק עם זה ימים רבים קדימה, והרבה פעמים, גם יבוא עם פתרון. האם אתם קשובים לו?
5
לא לשים כלום על האדמה! גם לא על העצים!! תזהרו מהרשת של העכביש! והכי חשוב - לא לתלוש את העלוקות!!!
בסך הכל טיול רגוע, והיער הוא סביבת רכיבה דינמית. יש מסלולים שאנחנו מגיעים אליהם ואז נאלצים למצוא דרך חילופית כי המסלול השתנה, מפולות של סלעים שחוסמות את המסלול, נחל שהעמיק. גם כשאנחנו עוצרים, הכל מסביב ממשיך להיות בתנועה מתמדת. אפשר ממש לשמוע את היער זז, גדל, חי, כמו מבוך ענק שמשתנה סביבך כל הזמן. מהר מאוד גילינו שהנמלים על העצים לא אוהבות אופנועים, או אנשים בכלל והן פשוט קופצות עלינו מהעלים והענפים. אתה שומע אותן נוחתות על הקסדה ״ טאק, טאק, טאק״ עכשיו, זה לא ישראל, הנמלים ביערות הן בגודל של חתולים קטנים והן נושכות כמו כלבים. אנחנו נותנים גז ועפים משם והנמלים שניכנסו מתחת למיגון מנצלות את המצב וממשיכות לנשוך… פאק… אחלה מיגון, אי אפשר להרוג אותן! אבל לא לדאוג, נבוא חשבון במלון. בינתיים אנחנו עוצרים לקבל הוראות דרך מעקרב שבא לראות את חבורת המטורפים שעצרה באמצע היער שלו. הוא מסמן לנו עם הזנב את הדרך החוצה. ואז מתקשר לעלוקות לעדכן שהאוכל בדרך.
אנחנו חוצים את היער וממשיכים ישר לתוך הנהר, מעברי מים ורכיבה לאורך הערוצים הם דבר שבשיגרה, עומק המים יכול להתשנות ממספר סנטימטרים ועד כמטר, ממש עד המושב של האופנוע. בחום המטורף שמסביב, המים מרעננים. יש רק בעיה קטנה שצריך לקחת בחשבון, עלוקות. אי אפשר להתחמק מהן. אתה לא מרגיש שעולה עליך עלוקה, צריך לבדוק ולחפש. אם גילית אותן מהר, אז הן די קטנות שזה מגעיל אבל לא מבהיל. אבל אם לוקח זמן, אז זה נראה כאילו גדלה לך עוד אצבע. מסתבר שהעלוקות מאוד אוהבות רוכבי אופנועים, הן נצמדות לידים, לרגליים, לכל מקום אפשרי ופותחות שולחן. כידוע, אסור להוריד עלוקה, אלא צריך לשפוך עליה אלכוהול, וכשהיא שיכורה היא משתחררת. האוסטרלים, באופן מפתיע, לא מוכנים לבזבז אלכוהול על עלוקות, והעלוקות מצידן מאוד נדיבות ומפרישות חומר מונע קרישה כיד המלך. ולכן האוסטרלים שתולשים את העלוקות בלי להזמין אותן לדרינק, פשוט מדממים במשך שעה, שום דבר מסוכן. מה שכן, מלחיץ לאללה.
אתה אף פעם לא יודע מה העולם עומד לזרוק עליך. מי שיוצא לשטח בוודאות יקרו לו דברים. עקיצות, מכות, פציעות זה הכל חלק מעניין, זה חלק מהכיף. יש מי שיגיד שזו החוויה. גם בעסקים יש לך דרך לעשות: יעלו עליך קרציות, יהיה מי שינסה לעקוץ אותך, אתה תקבל מכות מעל ומתחת לחגורה, אם זו עיסקה לא טובה, שוק שהשתנה, תחזית שפספסה, מתחרה שעקף אותך. השאלה היא האם אתה בנוי לספוג את המכות ולהמשיך הלאה, האם אתה יודע לקחת את מה שהעולם זורק עליך ולבנות את עצמך. במידה וכן, צפויה לך חוויה מדהימה.
6
במקום בתי כנסת - מקדשים של בודהה
מי שמאמין לא מפחד הרבה מאוד פעמים האמונה ב״צדקת הדרך״ היא מה שמביא אותך לראש ההר. אם אתה מסוגל לדמיין את עצמך למעלה, 80% מהאתגר כבר מאחוריך. בכל הפעמים בהן לא האמנתי שאצליח, אכן נעצרתי, נפלתי או שמצאתי דרך אחרת. לעומת זאת ברוב האתגרים בהם האמנתי שאצליח, גם הצלחתי. לא תמיד בקלות. לא תמיד בניסיון הראשון אבל האמונה בהצלחה היא מכפיל כח משמעותי.
7
לכולם קשה וכולם מקללים בתוך הקסדה
הימים עוברים והחוויה מתחילה להתגבש. קוליסים לאורך, שורשים לרוחב, גשם מלמעלה, 50 ק״מ מאחורינו ו-70 ק״מ עוד לפנינו… ככה נראה כיף כשהוא עוד לא בשל, כשהוא בוסר. קל לזהות את זה כי הוא עוד קשה, יש לו ריח של זיעה ועשן ובגדול בא לך למות מרוב כיף. זה השלב שבו אתה מדבר עם עצמך בתוך הקסדה ויש לך רק שאלה אחת: ״למה?״, ״מה חשבתי לעצמי?״ הרי אתמול ושלשום, כבר הבנו את הרעיון ולמתקשים יש את מחר ומחרתיים כדי להבין. אבל עכשיו, מה עכשיו? למה לא לקחתי את השביל מלמעלה?!!!
ואז, בדיוק ברגע שאתה חושב לעצמך ״אולי כדאי להפצע ושיפנו אותי, הרי בדיוק בשביל הרגע הזה עשיתי ביטוח״. אז בדיוק ברגע הזה אתה פתאום קולט שלכולם קשה… כן, גם לאוסטרלים. והם גם נופלים…. וקמים… וממשיכים, ואין להם איזה תרגילים מיוחדים בכיס. ואתה פתאום קולט שאתה הולך לעשות את זה כמו כולם, כי לכולם קשה, וכולם מקללים בתוך הקסדה.
אם זה היה קל ופשוט, זה לא היה מאתגר. אם זה במעלה באיזה יער באמצע תאילנד עם קבוצה של ״חולי נפש״ ודלק או במכרז לקראת עיסקה, אנחנו אלופים בלראות את הקשיים של עצמנו. וככה לאט לאט להוריד לעצמנו את המוטיבציה. אבל מספיק מבט אחד לצדדים כדי לראות שלכולם קשה, אפילו לפול טארס. מה שמפריד בין האלופים לצופים הוא היכולת לא לקחת את הקשיים באופן אישי.
8
הפסקה לגוף ולנפש
אנחנו כבר באמצע הטיול ויום המנוחה המתוכנן הגיע בדיוק בזמן. אנחנו בפאי עיירה חמודה, יותר תירותית ממה שהתרגלנו עד עכשיו אבל סבבה. מסביב מלא ישראלים, חיילים משוחררים ואנחנו מעלים את ממוצע הגיל באופן קיצוני. היום החופשי הזה גורם לי להבין שכבר נכנסתי לקצב להתרגלתי לרכיבה בקצב גבוה מהבוקר עד הערב, והנה היום, יש זמן. הכל רגוע. אפשר ללכת לבריכה, מרגיש מוזר. בבוקר לקחו את האופנועים לטיפול אז אנחנו מתארגנים לטייל קצת בעיר. אין סדר יום. עכשיו זה תאילנד כמו שחברים סיפרו לי. אבל לנו מדגדגות האצבעות. אם אין אופנוע ניקח קטנוע. זה עולה 20 ש״ח ליום ולא צריך להחליף הילוכים. האמת היא שגם ככה פאי זה מקום קטן והעובדה שהם הציבו 2 רמזורים לא הופך אותה לעיר. אתה עולה ברחוב הראשי, פונה ימינה ברחוב של הדוכנים, עובר את המקדש, פונה שוב ימינה ברחוב של המסעדות והמסאג׳ים ופונה שוב ימינה וישר עד למלון. איזה כיף. אפשר לעשות את זה שוב. רצינו לדעת מה גודל העיר, אז חישבנו שמגשר בכניסה ועד מרכז העיר זה בערך 3 דקות נסיעה ולכן שטח המקום הוא פאי-אר-בריבוע. אחלה משחק מילים, הייתי חייב. וחוץ מזה יש לי קטנוע לעוד 23 שעות! אחר הצהריים הכביסה שלנו מגיעה בחזרה ויש לה ריח טוב. איזה כיף של יום. חופש בתוך חופש.
תרשה לעצמך לעצור ולנוח. תקראו לזה ניהול אנרגיה, אסטרטגיית כוחות, השם לא כל כך משנה. מה שחשוב זה לנח ולתת לגוף להתאושש. פיזית. מנטלית, עסקית. לשים רגע את התחרות, את היומיום בצד ופשוט לא לעשות כלום, אפשר לא לעשות כלום ביחד, אולי בירה, אבל זהו. רואים את החיוך שחוזר לפנים? זה הזמן שבו התת מודע ימצא את הדרך הקלה, שהבעיות הכי מאתגרות פתאום יפתרו ושהמוטיבציה תכנס להיפר ותתחיל לבעוט. תנו לה לבעוט עוד קצת לפני שתשחררו אותה לטבע.
9
למה לטפס על ההרים? כי הם שם / כל אחד והאוורסט שלו.
עוד יום יוצא לדרך ומהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמינו עמוק בתוך ההרים, בחצי הראשון של היום מדובר יותר בגבעות גבוהות, כבר למדנו לעשות הבחנה בין גיבעה להר. בהר יש סלעים, עצים ומצוקים לעומת זאת גיבעה, היא גוש ענק של אדמה. אנחנו מכוונים את עצמינו לראש הגיבעה הגבוהה ביותר. (בישראל זה הר). מצד ימין יש שביל שמוביל לראש הגיבעה, אבל מהזוית הזו, הגיבעה נראית מתאימה לרכיבה דוך מלמטה עד למעלה בקו ישר, בלי שטויות ובלי שבילים, גז גז גז עד למעלה. מה שנקרא ״מרעה חופשי״.
יש כח לקבוצה שמוביל אותך לעשות דברים שלא היית עושה לבד או אם היית מפעיל את הראש. אם הם יכולים אז גם אני יכול. הרבה פעמים זה נכון, וזו הדרך ללמוד ולהשתפר. בקיצור, מוותר על השביל, ומושך למעלה בדוך. עיניים נעולות על נקודת הסיום, והמרחק מתקצר במהירות. פאק, אני כבר כמעט בסוף. 10 מטר לפני הפיסגה, רוכב שלפני נופל ואני סוגר את הגז, טעות! בועט הילוך למטה ופותח גז. הגלגל הקידמי עף למעלה, האופנוע עושה פליק-פלאק ונשכב 3 מטר מהסוף. פאק! עד שאני מבין מה באמת קרה, לוק מגיע, אוסף את האופנוע מהאדמה יורד עד למטה ועולה עד הסוף בקלילות מרגיזה. אפילו קסדה הוא לא שם. יש לי עוד דרך לעשות.
כל אחד והאוורסט שלו קיים יחס ישיר בין היכולת האישית שלנו לבין גודל האתגר מולו אנו עומדים. אתגר זהה יכול להיות פשוט עבור אחד ובלתי אפשרי עבור אחר. בתאילנד, המדריכים עברו בקלילות את המסלול בו אנו הזענו. בעבודה זה יכול להיות תחומי התמחות שונים. אחד מעולה בשיווק והאחר בתכנות. צוות טוב מורכב מאנשים בעלי התמחויות שונות, כך הצוות יכול לדלג בקלות מעל כל אוורסט בו הוא נתקל.
10
לפעמים אתה מקבל קצה חוט… לגשר חבלים
מעבר לזה שהוא מצטלם ממש טוב, יש בגשר חבלים משהו שהופך את המעבר עליו לחוויה בפני עצמה. בהגדרה הוא שיא הטיול. כל מה שלפניו הוא תחילת הטיול ומה שמצידו השני זה סוף הטיול. עברנו בטיול הזה אין סוף גשרים מכל הסוגים. אני לא זוכר אותם באופן אישי, הם הותכו לתוך החוויה הגדולה. חצינו נחלים לאורך ולרוחב, זרמנו איתם בכיף. אבל לגשר החבלים הפשוט הזה, שלוקח אולי 20 שניות לחצות, חיכינו 3 ימים ו… דיברו עליו כל הטיול, ו… הוא קיבל סרטון. אז מה זה אומר?
דבר נוסף שחשוב אולי להגיד, זה שהגענו לגשר החבלים מוכנים. הגשר צר, לא יציב וארוך…. מתכון לצרות. כבר 3 ימים שאנחנו מתאמנים באין סוף סינגלים, מעברים צרים, רכיבה מדוייקת. לא הרגשנו שזה אימון, פשוט רכבנו ונהיננו אבל בשלב הזה כשאני עולה על הגשר, האופנוע הוא כבר חלק מהגוף ומעבר הגשר טבעי, קל ופשוט. אני מנסה לחשוב מה היתה החוויה אם היינו מגיעים לגשר החבלים כבר ביום הראשון. אין לי ספק שזה היה מאתגר יותר.
גשר החבלים הוא רק גשר. גשר הוא דבר פונקציונלי. אנחנו רואים גשר חבלים ואומרים, וואו, איזה יופי, אולי חוששים לעבור אותו, אבל זה בסך הכל גשר. בסוף זה סינגל-טרק כמו שאנחנו עושים כאן כבר כמה ימים, אז מה אם הוא מעל מים סוערים. פרזנטציה גדולה היא פרזנטציה. ישיבת דירקטוריון היא ישיבה. לקוח חשוב הוא לקוח. כמעט תמיד זו מילת תואר שמלחיצה ומבלבלת אותנו.
11
דלק טרי ישר מהחבית
פשוט ופרקטי הן שתי מילים מאוד חזקות בתאילנד. תחנת הדלק הזו שממוקמת ב-Ban Din Kau, כפר קטן באמצע ההרים, היא מיצוי של תפיסת העולם הפשוטה והפרקטית הזו. לא צריך חשמל, לא צריך להתחיל לחפור באדמה וליצוק בטון, לא צריך לשים משאבות חכמות ולחבר אותן לאינטרנט… צריך דלק. פשוט, פרקטי ותמיד עובד. מצד אחד יש כל סוגי הדלק, ישר מהחבית עם משאבה ידנית. מצד שני, יש חנות ״נוחות״ עם אוכל טרי שמכינים במקום ושלל מצרכים. פשוט, פרקטי ולא חסר כלום.
פשוט היא הטכנולוגיה הטובה ביותר. אין מה לעשות, יש לנו את הנטיה לסבך. תמיד יש עוד פיצ׳ר שחשוב להכניס, איזה חידוש מלהיב, איזה עדכון של הרגע האחרון. אבל ככל שאנחנו מתרחקים מ״המרכז״ דווקא הפשטות מתגלה כפיצ׳ר החשוב והמשמעותי ביותר. פחות דברים שיתקלקלו, וכשכבר יש תקלה, אז קל ופשוט לתקן. לא צריך לבזבז זמן על הגדרות, פשוט ממלאים דלק ונוסעים. זה נכון באופנועים, זה נכון בפרוייקטים וזה נכון בכלל בחיים.
12
תאילנד מפנקת אבל לא מפונקת
זה לא נובע אג׳נדה מיוחדת, פמיניזם או שיוויון. אבל בתאילנד גברים ונשים עובדים באותן עבודות פיזיות. פגשנו את זה בבניה, בסלילת הכבישים, בתחנות הדלק, בשדות, בבתי הספר, בכל מקום. יש עבודה וכולם עושים אותה. התאילנדים לא מפונקים, הם מאוד משימתיים. נכון, זה בקצב שלהם אבל הכל מטופל כלום לא מוזנח. לכל אחד יש תפקיד והוא או היא עושים אותו. אנחנו באים מתפיסה מערבית ש״תשתיות זה גברים״ אישה מכונאית זה אירוע. אצלינו, לפחות תפיסתית נשים פחות פיזיות. תאילנד, בטח שבאיזורים הכפריים שלה, מוכיחה שזה לא נכון.
אין דבר כזה אפליה מתקנת. או שיש שוויון או שאין. בין אם זו קבוצת רכיבה או צוות מקצועי, גיוון של הקבוצה כמעט תמיד עובד לטובה. הופך את החוויה המשותפת לעשירה ומעניינת יותר ואת יכולת פתרון הבעיות ליצירתית ואפקטיבית יותר. אנשים שבאים מרקעים שונים מתמודדים עם אתגרים בצורה שונה. יחד עם זאת הגיוון הוא לא מטרה, אלא פיצ׳ר. דרישות הקבלה נקבעות בהתאם למשימות והאנשים הטובים ביותר למשימה יתקבלו. לא נכון לצרף רוכבת חסרת ניסיון לקבוצה של רוכבי הרד-אינדורו ותיקים. כולם יסבלו. אבל בעתיד, אולי זו הקבוצה שלה. גם בעבודה, חשוב לבנות צוות מקצועי ואפקטיבי למשימה, ולהתעלם מלחצים לצרף אנשים לא מתאימים מקצועית רק בגלל שזה ״נכון״ לצילום הקבוצתי.
13
כשאין דרך ביער, עוברים דרך היער
הסרטון משתף ב-2 דקות מתוך 9 שעות רכיבה. אנחנו מתמודדים עם העליה הזו כבר איזה 20 דקות. סינגל חמקמק שמתפתל בין העצים והסלעים. ביער חם זוועה והלחות… אלוהים… הלחות.. אני כבר מתגעגע ליובש של תל-אביב . העצים כאן לוכדים את החום והלחות, מערבבים אותם, והופכים את היער לסאונה אחת גדולה, אף אחד לא הביא מגבת.
הרכיבה היא מאוד אינטואיטיבית, רוב הזמן אי אפשר לראות את השביל, לפעמים זה בגלל שאין שביל ואתה צריך למצוא את הדרך שלך בחיים ולפעמים זו הזיעה שיורדת לעיניים ומסתירה. בקיצור שילוב מושלם של כיף ומזוכיזם. באיזשהו שלב אני כבר מותש והלא מבדיל בין העלים שעל הריצפה לבין האבנים והסלעים, הם כולם נראים אותו הדבר. אני פותח גז ומיד לומד שהם מרגישים שונה. בקיצור… גן עדן של אינדורו.
בכל מקום שיש דרך, מישהו כבר היה לפניכם. להיות פורץ דרך זה אומר מילולית שאתה פורץ את הדרך עבור אחרים. זה אומר שלך הכי קשה. זה אומר שאתה מנווט, זה אומר שאין לך ממי ללמוד ואתה אישית תעשה את כל הטעויות. זה אומר שאתה הראשון שיתקע, שיפול, שישבור, שיחזור אחורה ויבחר נתיב אחר וזה אומר שהיכולת שלך תקבע את הדרך. בקיצור זה אומר שאתה הראשון שעושה את זה. איזה כיף.
14
בואו נדבר על אוכל
יצא פוסט ארוך ונהיתי רעב, אז לסיום בואו נדבר על האוכל. בכל מקום שהגענו ממרכזי הערים ועד סוף העולם, תמיד יש אוכל טרי שמכינים עבורך במקום. חשוב להבין שלרוב לא הגענו למקומות של תיירים, במהלך היום אנחנו בכפרים עצמם אוכלים עם המקומיים, במקומות שלהם. אנחנו כמו ענן של זבובים שמגיעים בעקבות הריח של אוכל טוב, אנחנו ״מתרסקים עליהם״ צמאים, רעבים אוכלים כל מה שאפשר וכמו שהגענו, ככה אנו ממשיכים הלאה ונעלמים.
ארוחות הבוקר במלונות הן תמיד פשוטות. אנחנו לא רוצים להתחיל את היום כבדים.
ארוחות הצהריים הן תמיד הפתעה כי אנחנו יכולים לעצור באיזו חושה עם גזיה או לחילופין מסעדה, כל יום עם מה שהוא מזמן לנו, אבל תמיד המנות יפות טריות ומשביעות. בדרך כלל זה הזמן לקנות קצת חטיפים להמשך היום.
ארוחות הערב הן פינוק אמיתי. כאן הפקה נכנסת לעבודה. אחרי שהתקלחנו והחלפנו בגדים, כולנו הולכים או נוסעים יחד. כל כפר ועיירה עם הציביון הפרטי שלהם, לפעמים האוכל יותר מערבי, לפעמים מאוד תאילנדי מסורתי אבל תמיד טעים. כמובן שיש אורז, אבל המנות עשירות בירקות, חלקם מקומיים וחדשים עבורי. בשר, עוף, דגים. הכל טעים ובמידה. המנות מרכזיות ואנחנו חולקים.
איך יודעים שהאוכל באמת טוב? קודם כל אף אחד לא מאחר לרכיבה בבוקר, או חייב הפסקת ״התרעננות״ תוך כדי רכיבה. שנית, אני מנסה ללמוד את המתכונים, להביא קצת מהטעם של החוויה המטורפת הזו הביתה למשפחה.
לאכול טוב ונכון למשימה. אנחנו מה שאנחנו אוכלים והצוות שלנו הוא מה שאנחנו מאכילים אותו. אין ספק שהאוכל הוא חלק מהחוויה. הטעמים, הריחות, התחושה בבטן בשעות שאחרי. האם אנחנו כבדים או רעבים לצאת לדרך ולכבוש עוד פיסגה. האם נשב על המושב של האופנוע או שנבחר במושב החלול בחדר הישיבות הקטן. אוכל הוא אמנות, תרבות, הוא משתנה עם הדרך ומעניק טעם לחוויה שאנחנו עוברים, הוא רובד נוסף, זיכרון לא מילולי מהמסע אליו יצאנו. אי אפשר להתבלבל, כשהאוכל טוב ונכון למשימה יש לו טעם של עוד.
14
בואו נסכם
תאילנד היתה טובה אלי. אוסף של בחירות נכונות שהתכנסו לחוויה אחת גדולה ומשמעותית. רכיבת האינדורו כל כך אינטנסיבית שאין לך זמן לחשוב על מה שקורה כאן בארץ. הריחוק של המקומות אליהם הגענו, אפשר באמת להתנתק מה״מציאות״ המטורפת שלנו ולהתחבר לאנשים מכל העולם, שאוהבים לרכב, לצחוק ולהיות יחד. זה היה שבוע בלי פוליטיקה, בלי שאלות קיומיות. בלי משימות חשובות של קריירה, אישה וילדים רק לעמוד, לפתוח גז ולתת לבולמים לעשות את העבודה.
10
ריכוז התובנות הניהוליות
- מתניעים ויוצאים לדרך. לא לחכות.
- יתרון הקוטן
- לא לוותר על ההכנות – להכנס לכושר
- תבוא מוכן
- חברים זו הדרך הכי טובה להתקדם
- הכל בראש
- אתה אף פעם לא יודע מה העולם עומד לזרוק עליך
- מי שמאמין לא מפחד… להצליח
- לכולם קשה
- אם זה היה קל ופשוט זה לא היה מאתגר ומעניין.
- הפסקה לגוף ולנפש
- תרשה לעצמך לעצור ולנוח
- כל אחד והאוורסט שלו
- גשר חבלים הוא רק גשר
- פשוט היא הטכנולוגיה הטובה ביותר
- אין דבר כזה אפליה מתקנת – או שיש שוויון או שאין.
- כשאין דרך ביער, עוברים דרך היער
- בכל מקום שיש דרך, מישהו כבר היה לפניכם
- לאכול טוב ונכון למשימה
גלריית הצילומים מתאילנד
קישורים:
מארגני הטיול: www.enduro-madness.com
* קראתם את הכתבה? רוצים גם? מגיעה לכם הטבה מיוחדת בקוד קופון: ERANDURO5
כתבה מקדימה שפורסמה במגזין האופנועים מוטו: <לקריאה לחצו כאן>
עם הניסיון בא התיאבון ובתקופה הקרובה אמשיך לצאת למסעות עם כמה מהמנהלים הטובים ביותר בישראל שהם במקרה או שלא במקרה גם רוכבי אופנועים. יחד נבדוק האם מנכ״לים ומנהלים בכירים שהם גם רוכבי אופנוע פועלים ומקבלים החלטות אחרת מעמיתיהם נהגי המכוניות ונוסעי הרכבת. יחד נבדוק האם ה״מנוע״ הניהולי שלהם שונה והאם החברות והאירגונים אשר בראשם מנהלים רוכבי אופנוע, פועלים ומתקדמים באופן שונה.
בקיצור… שימו קסדה ותדליקו את הקארדו, יצאנו לדרך.
חיפוש: ערן יורן, תאילנד, צאנג-מאי, אינדורו, אופנועים, אופנועים בתאילנד, הונדה, Eran Yoran, Thailand, Chiang Mai, Honda CRF 300L, Enduro, Enduro Madness,
אתרים נוספים: www.eranyoran.com
