שמי ערן יורן. אני יועץ שיווק, צמיחה עסקית ודיגיטל לחברות בינלאומיות ולסטראטפים. בעברי שותף מייסד בשני סטארטאפים, סמנכ״ל שיווק ופיתוח עסקי בחברת תקשורת בינלאומית וסמנכ״ל קריאטיב ופלנינג (אסטרטגיה) במשרדי פרסום מהטובים בארץ. אני סקרן ברמות מטורפות ולאחרונה רכשתי ימאהה-טנרה 700 וחזרתי לרכב.
אלן צ׳פלסקי הינו צלם פרסום ישראלי-אמריקאי ותיק ומוכר, אשר התמחה בצילום עסקי בשיקגו, ארה״ב. בבעלותו סטודיו הממוקם במבנה תעשייתי בדרום תל-אביב, ערוך לצילומי איכות במגוון רחב של תחומים. אלן מתמחה בצילומי תדמית של אנשים, טכנולוגיה, עסקים ומזון. הצילומים של אלן מספרים סיפור מסקרן, מרתק, אנושי ונוגע וnבטאים היטב את החיבור בין האישיות הפרטית והמקצועית של האדם.
יש אנשים שהם חלק מהעדר
ויש אנשים שהם חלק מהחוויה
תאריך: 31 במרץ 2022 | מקום: רמת מנשה | סגנון רכיבה: שטח/אדוונצ׳ר | אופנוע: KTM690R ENDURO
בזמן שאני מפנים שאני צריך לקנות מיגונים, כמה מילים על המיזם והפוסט הזה.
זה הפוסט החמישי שעולה לאתר ושום דבר לא הכין אותי לחוויה של ליום הזה. זה יום שהתחיל עם חיוך גדול ותמים, הכי רגוע שאפשר והתפתח לחווית הרכיבה המאתגרת ביותר בפרויקט עד היום. בשיחות המקדימות עם איש המיתוג דוד ברקוביץ׳, עלה ״לדעת לצאת מהבוץ שנכנסת אליו״ כנושא עבור אחד האיטמים שהתגבשו ברכיבה על האופנוע ומיושמים בהובלת עסק וניהול. אבל במהלך היום, הכותרת הרעיונית הזו הפכה למאוד מילולית כשהשטח מפתיע אותנו שוב ושוב וזורק עלינו עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד אתגרים בדמות נחלים זורמים, מעברי מים משמעותיים, שבילים חלקלקים ומשטחי בוץ טובעני ומאוד תובעני מבחינת כישורי הרכיבה ויכולת החילוץ. ללא ספק דוד אינו חלק מהעדר אלא חלק מהחוויה או אם לדייק אפילו יותר, דוד הוא החוויה. והיה לנו כיף גדול לרכב יחד.
באירגון שאתם מנהלים, האם האנשים, הלקוחות והספקים הם סוג של עדר שהולך אחריכם או שהם חלק מחוויה גדולה ומשמעותית יותר? זו תובנה נהדרת שמגיעה מהאופנוע ישר ללב של העשיה העסקית ואופי הניהול של מנכ״לים, סמנכ״לים ומנהלים בכירים שמחזיקים בכידון של החברות בראשן הם עומדים.
האופנוע הוא כלי לביטוי קריאטיבי
דוד ברקוביץ׳ הינו מהמעצבים והממתגים הטובים בישראל, עם התמחות במיתוג חברות וסטארטאפים אותה פיתח ושיכלל במהלך השנים ועבודתו בחברת המיתוג אוי! כמנהל קריאטיב ובעלים. לפני כ-15 שנים דיגדג לדוד באצבעות לבדוק אם הוא יכול לעשות את זה בכוחות עצמו. הוא עזב משרד מפנק (אדלר חומסקי), פתח את חברת המיתוג אוי ולפני שנתיים את חברת המיתוג ״ברקוביץ׳״ וקפץ לעולם של העצמאות.
למרות שהבוץ הזה חלקלק והשביל לא תמיד מסומן, ברקוביץ׳, הצליח לייצר אחיזה ולפרוץ קדימה רכוב על פרויקטים מדהימים עם חברות משמעותיות בינהן: גוגל, טבע, שטראוס, איזי, קסטרו ועוד. דוד מוכיח שכישרון, בצירוף אובססיביות לפרטים, אומץ במקצועי והרבה עבודה קשה ומדויקת הם דרך מצוינת כדי התגבר על כל מכשול ולכבוש כל אתגר. ומה לגבי האופנוע המלוכלך בבוץ? הוא כמובן, חלק מהחוויה.
8 דברים קריטים שדוד ברקוביץ׳ למד על האופנוע ומיישם בבניית וניהול מותגים.
1
להתחייב למהלך / To Commit
1
להתחייב למהלך / To Commit
אם אתה לא מחוייב לתהליך, חבל על הזמן, אל תדבר איתי בכלל. להתחייב למהלך זה המהלך הראשון והבסיסי ביותר וממנו אפשר לגדול ולהתפתח, אבל אם אתה לא מחוייב אין נקודת אחיזה ואין על מה לבנות. זה נכון במידה שווה גם ברכיבה וגם בניהול ובבניית מותגים. המחוייבות אינה ערובה להצלחה, אבל היא תנאי סף. אם אתה לא מחוייב למהלך הסיכוי שתצליח קטן מאוד אם בכלל קיים. כל עליה, כל קפיצה, כל ווילי מתחיל ונגמר במחוייבות של הרוכב למהלך. בשיפור מתמיד. בלנסות שוב ושוב עד שתצליח. אם אתה לא מחוייב אתה תעצור בנפילה הראשונה, או אפילו לפני, הפחד והחששות כבר יעצרו אותך לפני שהתחלת. בעולם העיסקי ובמיתוג אנחנו אוהבים מותגים שמחוייבים לערכים שלנו. אפל של סטיב גובס היא דוגמא מצויינת לכך, אי אפשר היה לסדוק את המחייבות של סטיב ג׳ובס לחדשנות, מצויינות ויצירתיות. והיום, לאחר מותו השיריון הזה נסדק ונדרשת השקעה אדירה כדי לשמר ״נראות״ של מחוייבות.
כמו ברכיבה, כשאני בונה מסר למותג אני מגיע מחוייב. עם רציונל, עם מסרים חדים, עם קריאטיב מנצח. כשאני יודע שיש לי את זה ביד ואני הולך עם זה בכל הכח עד הסוף, בדרך כלל, זה ינצח את הפרזנטציה. להבדיל מהבטחות ללא כיסוי, מחוייבות למהלך שמגובה ביכולת אמיתית היא כח-על שיכול לשנות את העולם.
2
לפרוץ קדימה איפה שאתה חזק
2
לפרוץ קדימה איפה שאתה חזק
אני עוטף את עצמי באנשים עם יכולות מטורפות. ואיפה שאני מרגיש לא בטוח אני משתמש בהם. זה מתבטא גם ברכיבה. יש לי חבר (@ערן_רון) שעשה טיול מטורף מאלסקה לדרום אמריקה. הוא יודע לנווט כמו מטורף… נח לי להיות מאחוריו. נח לי שהוא מוביל. אני פנוי להתעסק בדברים שאני אוהב לעשות. גם בתחום העסקי זה ככה. לדוגמא: ״יש אסטרטגית ממש טובה, אני מפנה עבורה את הדרך ושומר כוחות להמשך הדרך. קבוצה מנצחת היא קבוצה בה כל אחד מומחה בתחומו, אלוף בתחום ספציפי ויכול לפרוץ קדימה במקומות בהם הוא הכי חזק. כתוצאה מכך הקבוצה כמכלול הופכת להיות בלתי מנוצחת. התפקיד שלנו כמנהלים הוא לעזור לאנשים שאיתנו לזהות במה הם הכי טובים ומתי הם באים לידי ביטוי באופן הטוב ביותר.
יש אנשים שטובים יותר בדברים המפנקים, אני מבין את החשיבות של זה, אבל תמיד כשאני מנסה לעשות את זה, זה יוצא איך לומר… תראו מה אתם הבאתם היום בעוד אני הבאתי תמרים. אתה צריך להבין שאתה לא יכול להיות טוב בהכל, בשביל זה בונים צוות. עכשיו זה עניין של לשלוט באגו, גם ברכיבה וגם בעבודה האגו רוצה להיות תמיד ראשון. המקצוענות היא בעצם שליטה באגו, לתת לאנשים אחרים להוביל חלק מהדרך ולפרוץ קדימה רק במקומות בהם יש לך יתרונות מובנים.
3
מיקוד באיכות - לא מזמין מעלי-אקספרס
3
מיקוד באיכות - לא מזמין מעלי-אקספרס
עלי-אקספרס זה לקנות מספק שאתה לא מכיר, רק בגלל שהוא זול. סיכוי גבוה שהוא יתקתק לך את העבודה אבל יוריד לך את האיכות. ויש סיכוי שהלקוח יקבל עבודה ממוצעת כי הרכיבים שהכנסת לעבודה הם לא בטופ-לוול. יש הבדל מהותי בין לחסוך ולהתקמצן. מבחינתי עלי-אקספרס מסמלת קמצנות במקום הכי יקר – המיתוג של איכות העבודה שלי. וגם באופנוע, בסוף חיסכון של כמה דולרים יכול לדפוק לי טיול שתכננתי שבועות, זה באמת שווה את זה? עכשיו בואו נהיה הגיוניים, מוצרי בטיחות ברור שאני קונה ממותגים מובילים. גם איפה שחשובה לי האיכות אני תמיד מתחבר עם ספקים אמינים, מוכרים ובדוקים. אבל אם אני צריך פקק לוונטיל… ראית את האופנוע שלי, אפילו פקק הוונטיל ממותג.
איכות היא התולדה של ההקפדה יתרה עד רמת הפרטים הכי קטנים, גם באיזורים שאף אחד לא יראה אף פעם. איכות הרכיבה שלי ואיכות הזמן שאני מבלה עם האופנוע חשובה לי ואיכות העבודה שלי והשירות שאני מעניק ללקוחות חשובה לי.
נראה לך שאפל קונים רכיבים בעלי-אקספרס? אין פשרות במה שחשוב.
4
מיגונים זה כדי להגן על עצמך מעצמך
4
מיגונים זה כדי להגן על עצמך מעצמך
כשאני שם מיגון אני מרגיש ביטחון וזה מאפשר לי לעשות דברים שאני מפחד לעשות בלי מיגון… תכלס זה גורם לי להשתמש במיגון 🙂 אין כמעט רכיבה שאני לא מתרסק, נדיר שזה קורה. זה או בגלל שאני ממש ממש מוכשר או ש… לא. אולי זה להפך. המיגון מאפשר לי לבדוק גבולות ולהרחיב את מגבלות היכולת שלי. זה נכון גם על האופנוע וזה נכון גם בעבודה, המיגון הוא קריטי כדי לשמור עלי מפני הסקרנות, האמביציה האישית והדרייב להגיע יותר רחוק ולעשות יותר. התהליך הזה של, בוא נקרא לזה לגדול, הוא תהליך לא נגמר שבהכרח מלווה בנפילות ובמכות וכאן נכנס עניין המיגון. אז אם זה באופנוע, זה יהיה מגפי הרכיבה, קסדה, חליפה ביונית וכמובן גם מיגונים לאופנוע כמו מגן מנוע, ומערכות בטיחות אלקטרוניות. בעסקים זה יהיה צוות שעוזר לי ״להרים את האופנוע״ ולחזור לעבודה, תוכנות מתקדמות, למידה בלתי נגמרת של טרנדים ומגמות עולמיות וכמובן גמישות תפעולית שמאפשרת לי לשלוט במודל ההוצאות בהתאם להכנסות והתזרים.
בין אם ברכיבה ובין עם בעסקים ובניהול תהליכי מיתוג, מכות ונפילות לא נגרמות סתם מעצמן, הן חלק קוהורנטי מתהליך של חיפוש, התמקצועות, הרחבת יכולות ולימוד. ככל שחשוב לך יותר להצליח אתה גם תדחוף את עצמך יותר, תאתגר את עצמך יותר, תקח את עצמך לקצוות ולכן במידה ואתה רוצה שהחוויה תהיה ארוכת טווח וחיובית בסופו של דבר, חשוב מאוד להשקיע במיגון. אני בטוח בעצמי בגלל שאני ממוגן, המיגון מאפשר לי לחוות חוויות שבלי מיגון היו משביתות אותי ואין לי ספק שהיום אני רוכב וממתג טוב יותר משהייתי אתמול ומחר אהיה אפילו טוב יותר.
5
לאפסן אגו, ציוד וכלים במקום נגיש אבל בטוח
5
לאפסן אגו ציוד וכלים במקום נגיש אבל בטוח
לפני מספר שנים גנבו לי אופנוע, ולקח לי עוד שנה לשלם את ההלוואה שהיתה עליו, אז בניתי מבצר. ממש חדר לאופנוע עם נעילות ומצלמות וכל הבלאגן. להבדיל מעולם העיצוב, יש משהו באופנוע שמחזיר אותך להיות יותר חייתי קצת עם אגו, והחדר הזה הפך להיות המקום שמחבר את העולמות.
אני לא יודע למה זה נתפש ככה, אבל חושבים שעיצוב זה אמנות, אני לא חושב שעיצוב זה אמנות. אני משתמש בכלים וביכולות אומנותיים כדי להגיע למטרות העיצוב. אני לא יושב בלילה מדליק לי נרות ומתחיל לפנטז. אני בונה מותגים. צריך להיות סופר קריאטיבים, אבל כל הקריאטיביות היא מאוד מובנית כי היא בנויה על מסרים, על אסטרטגיה על סיפור והעיצוב חייב להיות מאוד מדוייק, מאוד פונקציונלי… זה לא אמנות חופשית ובטח לא דומה ללעלות על אופנוע ולהתפרע, זה ההפך הגמור.
מבחינתי עיצוב ומיתוג זה חרדת קודש. זה אחריות מטורפת. בסופו של יום, אנשים מכירים את הלקוחות שלי דרך עבודת המיתוג שאני עושה. הם מגבשים את ההתיחסות שלהם ללקוחות שלי דרך העבודה שאני עושה, הם מתחברים או לא מתחברים ללקוחות שלי דרך העבודה שאני עושה… אתה מבין את גודל האחריות, זה המון לחץ וזו משקולת שאני נושא עימי כל הזמן.
גם באופנוע וגם בעבודה, אתה צריך את כלי העבודה שלך שיהיו קודם כל איכותיים, אבל לא פחות חשוב זמינים ונגישים. אם גונבים לך אותם, זה לא כל כך עוזר. זה נכון אגב לגבי רעיונות טובים כמו שזה נכון לגבי האופנוע. אני למדתי בדרך הקשה לאפסן את שניהם ולשמור על שניהם במקום בטוח ונסתר מהעין, עד הרגע שצריך לשלוף אותם ולצאת לדרך. יש לי ארגז כלים מצויין עם כל הכלים שאני צריך ומקום מוגן לבנות ולטפל בכל לקוח ובכל אופנוע.
6
אגו הוא כמו כלב, פעם בכמה זמן צריך להוציא אותו לסיבוב שיעשה פיפי
6
אגו הוא כמו כלב, פעם בכמה זמן צריך להוציא אותו לסיבוב שיעשה פיפי
האופנוע הוא המקום שבו אני משחרר את האגו, נותן לו לרוץ ולהתפרע. להתאורר קצת ובסוף מחזיר אותו הביתה, לחדר שלו. שימשיך לשמור עלי, על המשפחה וגם במידה מסויימת גם על הנפש. אני שומע הרבה שאומרים שאי אפשר לרכב עם אגו ושאי אפשר לעבוד עם אגו. אני חושב שאין עם זה בעיה, הוא רק צריך להיות מאולף. כמו רוטווילר. יש לי אופנוע מאוד חזק שיכול בשניה להתהפך עלי או לברוח לי, המגבלות שלו הן הרבה מעבר למגבלות שלי. אבל אני שולט בו. וזה כיף גדול. גם בעבודה, עשיתי כבר כל כך הרבה עבודות משמעותיות שברור שיש לי אגו מטורף. הוא מאפשר לי לעשות דברים שאחרים לא מעזים, הוא מאפשר לי לעבוד עם מנהלים מאוד דומיננטים ולזכות בפרוייקטים מול משרדים הרבה יותר גדולים מ״ברקוביץ׳״ אבל אני שולט בו. אני חושב שאופנוע הוא כלי מצויין כדי לפתח שליטה באגו, כי שום דבר לא תאוריטי, זה כל הזמן פיזי. כשאתה מאבד שליטה אתה תכלס נופל. בכל פעם שאתה לא שם לב והאגו לוקח שליטה אתה חוטף מכות, על ימין ועל שמאל, כל הזמן. אתה לא יכול להדחיק את זה. ואתה פשוט לומד לשלוט בו. חד משמעית אופנוענים שולטים באגו שלהם טוב יותר. אבל אל תדאג, יש לנו בעיות אחרות.
7
זיעה גורמת לאנשים להבריק
7
זיעה גורמת לאנשים להבריק
האנשים ששותפים למאמץ ומזיעים עד שכולם מצליחים, הם האנשים שאני אוהב להיות בסביבה שלהם. זה סוג של אנשים שלא משנה מה קורה, אנחנו ביחד. אפשר לסמוך עליהם. גם בשטח וגם בעבודה אנחנו נתקלים בסיטוציות לא נעימות או לא פשוטות. אתה יודע, לפעמים אפילו על כביש 6 יש עומסי תנועה, שלא נגיד פקקים. בעבודה זה יכול להיות אפילו בפרטים הקטנים, תקלה בטווח שבין לקוח לא מאשר את הפרוייקט לבין אני לא מוצא את הפונט הנכון. אני חייב איתי אנשים שיתנו כתף, שימשכו, שכשצריך יתנו מעצמם 110% ויזיזו את ההרים. הפטיש שלי הוא אנשים שמזיעים ביחד איתי.
עם השנים למדתי שיש אנשים שמצטרפים לטיול ויש אנשים שעושים את הטיול ואני בוחר להיות מוקף רק בסוג השני. אני תופס את עצמי ככזה. הדברים הכי טובים נולדים תחת לחץ. החבריות הכי משמעותיות מתגבשות כשמוצאים פתרונות יחד. אני באמת חושב שזיעה גורמת לאנשים להבריק במובן הכי טוב של המילה, ואני ממש לא מפחד מזיעה, ההפך אני אוהב אנשים מבריקים. אני אוהב אנשים עם יכולות גבוהות שמסוגלים להתמודד לבד אבל לא חוששים להרים יד ולבקש עזרה כשצריך. לא כשחייבים וזה הבדל גדול. אני אוהב אנשים שבדיוק באותה מידע שהם יודעים לבקש עזרה, יודעים גם להעניק אותה ויהיו הראשונים שיושיטו לי יד כשאני צריך. זה לגמרי נכון בכל העולמות גם עם האופנוע ובטח בלחץ של העבודה, People Shine When The Shit Hits The Fan, ואלה שלא, באמת עדיף שלא יהיו שם.
8
לדעת לצאת מהבוץ שנכנסת אליו
8
לדעת לצאת מהבוץ שנכנסת אליו
אני נכנס לבוץ. מלא, אין בכלל שאלה. אני גר עובד ורוכב באיזור שהכל מסביב זה בוץ. בכל מה שקשור בתחום שלי אני תמיד מרגיש שאני יכול להביא את הפתרון. אני חושב שיש פתרונות כל הזמן וזה פשוט שצריך להוציא אותם ולהשתמש בהם נכון. ברור לי שאני תמיד אדע לצאת מהבוץ ואני תמיד אמצא את הפתרון. מבחינתי זו בכלל לא שאלה. חוץ מזה, אני לא רוכב לבד כמו שאני לא עובד לבד. ברור שיש קטעי סולו (וימים של טימטום) אבל בהגדרה בשטח רוכבים בקבוצה, אז במקרה שנתקעים בבוץ עוזרים אחד לשני. זה גם קרה לנו היום, בשורה התחתונה זה חלק מהחוויה.
האתגר הכי גדול בבוץ זה שהוא מלכלך ולוקח זמן עד שהמח משחרר אותך מהעכבות שלו. זה לא כמו מים שמקסימום קצת נרטבת וזה יתייבש. הבוץ חלקלק, אתה מפרפר במקום, משקיע המון אנרגיה ולא מתקדם לשום מקום. הבוץ מלכלך, נדבק לכל מיני מקומות ואתה לוקח אותו איתך הביתה. אבל ברגע ששיחררת ואתה כבר בסדר עם הליכלוך, הבוץ הוא בסך הכל עוד חוויה שמצטלמת טוב ויש אין סוף טכניקות שמחלצות את האופנוע מהבוץ די בקלות. צריך ללמוד אותן.
בסופו של יום, במובן מסויים, הבוץ מפריד בין המקצוענים לחובבים. הוא מהווה מעצור טבעי לאנשים שאין להם יכולת ובכלל לא ינסו. הוא מסנן בין המקצוענים שכבר נפלו לבוץ פעם או פעמיים ויודעים להחלץ ממנו יחסית מהר לבין חברי הניסיון שכבר מעיזים להכנס לבוץ אבל עדיין חסרות להן הטכניקה והיכולת האישית.
שטח הכינוס של הפוסט
הגיע הזמן לסכם את היום המדהים והמטורף הזה. קודם כל בניית מותגים היא תמיד כניסה לשטח לא מוכר. איש המיתוג לומד את השטח ממש פיזית. בוחר וסולל את הדרכים שבהם יעברו בהמשך הלקוחות את מסע הלקוח ומציב את ״שלטי״ ההכוונה והמסרים של המותג במקומות הנכונים. בהגדרה זה תהליך של יצירה, ניסוי וטעייה המחייב יכולת אישית גבוהה, בגרות מקצועית וסקרנות אדירה לבדוק כל שביל לא מוכר, קטן ככל שיהיה, כי אולי דווקא הוא זה מוביל לחווית המותג האמיתית.
הרכיבה עם דוד ברקוביץ׳ היתה התגלמות טהורה של תפיסת עולם ניהולית ומקצועית מרתקת ולא מתפשרת, שמבחינתי לקחה אין סוף שעות של שיחות תיאורטיות על מותגים, מסרים וקריאטיב וחיברה אותם לאדמה באופן מושלם.
גלריית הצילומים של הצלם אלן צ׳פלסקי
עם הניסיון בא התיאבון ובתקופה הקרובה אמשיך לצאת למסעות עם כמה מהמנהלים הטובים ביותר בישראל שהם במקרה או שלא במקרה גם רוכבי אופנועים. יחד נבדוק האם מנכ״לים ומנהלים בכירים שהם גם רוכבי אופנוע פועלים ומקבלים החלטות אחרת מעמיתיהם נהגי המכוניות ונוסעי הרכבת. יחד נבדוק האם ה״מנוע״ הניהולי שלהם שונה והאם החברות והאירגונים אשר בראשם מנהלים רוכבי אופנוע, פועלים ומתקדמים באופן שונה.
בקיצור… שימו קסדה ותדליקו את הקארדו, יצאנו לדרך.
חיפוש: מנהלים | תפיסות ניהול | מנהיגות | אופנועים | מנטורינג | נטוורקינג
אתרים נוספים: www.eranyoran.com
